הגודל כן קובע! האמנם!?
השמועה אומרת ששוהם סוערת לאחרונה, בעיניי זו בשורה טובה לישוב מנומנם בדרך כלל. הסערה הפעם מתרחשת סביב הדיון על מבנה מערכת החינוך היישובית, האם לפצל את התיכון ואת חטיבת יהלום לשני בתי ספר, שישלבו חטיבות ביניים עם תיכון. למתנגדים למהלך שני טיעונים עיקריים: 1. “הגודל כן קובע” 2. “מה שעובד, עדיף לא לשנות”.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
אני לא מומחה לחינוך, אבל בעל ידע אישי. שני בניי, ליאור ואיתי, סיימו את התיכון בשוהם והבן השלישי אורי, מורה כיום בתיכון שוהם.
גודל התיכון - 1,200 תלמידים, נשמע מפחיד. יחד עם זאת, הוא מאפשר לתלמידים בחירה מתוך אלטרנטיבות רבות שירחיבו את אופקיהם: תיאטרון, קולנוע, מוזיקה, מחול, ולאלו שמדעים הם כוס התה שלהם - מתמטיקה, כימיה, פיזיקה, ביולוגיה ורובוטיקה. באם יפוצל בית הספר לשניים, ספק אם כל בית ספר שבו רק 600 תלמידים יוכל לאפשר מבחר דומה.
אומרים שמערכת החינוך צריכה להכין את התלמידים לאתגרים שיציבו להם החיים כבוגרים. בעתיד, רוב בוגרי שוהם יעדיפו כנראה להתגורר בעיר גדולה, אם בגוש דן, או בלונדון, טוקיו, שנחאי, או ניו יורק. בערים אלו יצטרכו להתמודד עם מבחר עצום של מקצועות ולשנות במהלך חייהם כמה קריירות. האפשרות להתנסות כבר בתיכון בהרחבת האופקים ובתהליך בחירה דינמי בין שלל המגמות הוא אחד מכישורי החיים החיוניים ביותר, חשוב פי כמה מהחומר שילמדו לבגרות וישכחו רגע לאחר הבחינה.
תכנון מערכת חינוך אינו שונה עקרונית מתכנון פיזי של הישוב ואפשר לכן ללמוד מניסיון העבר. כשנוסדה שוהם לפני למעלה מ-20 שנה, הוקמו בשכונות השונות מרכזים מסחריים קטנים, במחשבה שמרכז כזה יספק את צורכי התושבים. “נשלח את הילד ברגל למכולת והוא יחזור עם לחם וחלב”. ברבות הימים, הישוב גדל והמרכזים המסחריים הקטנים לא עמדו בתחרות מול הסופרמרקטים המציעים מבחר גדול במקום אחד וכיום אפשר למצוא בשכונות רק עסקים קטנים שבקושי מחזיקים את הראש מעל למים.
אם נעבור מהתכנון בשוהם לתכנון בארץ כולה, גם כאן נעשתה שגיאה תכנונית דומה. פיזרו בנגב עיירות פיתוח קטנות כמו שדרות, נתיבות, אופקים, ירוחם, ישובים עירוניים קטנים מכדי להתפתח באמת ונתמכים שנים רבות על ידי המדינה. תארו לכם אם מאמצי האכלוס ומאות המיליונים היו מושקעים בעיר אחת גדולה, דוגמת באר שבע. תושבי עיירות הפיתוח הכושלות שהיו בונים את חייהם בבאר שבע, היו נהנים מיתרון הגודל שמעניק ישוב אורבני גדול. מבחר גדול ומגוון של מקומות תעסוקה, מבחר של מוסדות השכלה מהגן ועד האוניברסיטה, מספר מרשים של אתרי מסחר, שירותים ומקומות בילוי וקבוצת כדורגל אלופת הליגה, שזוקפת בגאווה את גוום של כל תושבי הנגב. באר שבע משגשגת היום גם ללא קביים ממשלתיים, כי גרים בה כבר רבע מיליון תושבים ו”הגודל כן קובע”.
“מה שלא מקולקל, עדיף לא לתקן”, הוא עוד טיעון בוויכוח על פירוק התיכון. אין ספק שלתיכון בשוהם יש קבלות. הוא תופס מקומות ראשונים בהצלחה בבחינות הבגרות בארץ ומצטיין לאורך שנים גם בחינוך לערכים שמתבטאים באחוזי הגיוס לשרות משמעותי בצה”ל. קשה לכן להבין את הרציונל לנסות לפרק אותו ולהרכיב משהו חדש (זה מזכיר לי את אהוד ברק, ראש הממשלה לשעבר, שהתגאה ביכולותיו לפרק שעונים וסופו שפירק את מפלגת העבודה שעמד בראשה).
לא תמיד מהפכה שעושים על שולחן השרטוט מצליחה במציאות. את זה למד צה”ל בדרך הקשה במלחמת לבנון השנייה ובמחיר יקר. אני לא מתכוון לתורת הלחימה החדשנית שאת המלחמה מנהלים המפקדים דרך מסכי טלוויזיה בחמ”ל שמאחור ולא בשטח, תורה שנכשלה כישלון חרוץ, אלא כישלון הלוגיסטיקה שהשאירה את החיילים ימים ארוכים בחזית ללא אוכל ומים.
במשך שנים ובכל המלחמות, היו הגדודים והחטיבות הלוחמות עצמם אחראים למשוך ולהביא את החימוש והאספקה לכוחות הלוחמים בחזית. היו לשיטה זו מעלות רבות וגם כמה חסרונות. בצה”ל עשו עבודת מטה ארוכה והחליטו לשנות את השיטה: במקום שקצין החימוש והרס”ר ימשכו את הציוד ליחידה שלהם, קציני הלוגיסטיקה במטה מונו אחראים לכך והם שידחפו את הציוד לכל הכוחות שבחזית. אלא שבמלחמת לבנון השנייה התברר שהשיטה פשוט לא עובדת. על הגבול הצטברו ערימות ציוד, אוכל ומים אבל האחריות להעבירם ליחידות השונות שבתוך לבנון נקבעה לפי השיטה החדשה, מהרס”רים של כל יחידה עצמאית בשטח והלוחמים נשארו רעבים וצמאים. במטכ”ל לא הביאו בחשבון את הטבע האנושי. אדם הרי קרוב אצל עצמו ורס”ר היחידה ידאג הרבה יותר טוב להאכיל את היחידה שלו מכל קצין לוגיסטיקה בעורף, שלא יחטוף צעקות או כדור בתחת מהחיילים והמפקדים הרעבים והצמאים בשטח האויב. את מה שלא היה מקולקל בכל המלחמות ניסו לתקן במלחמת לבנון השנייה ולכן הכישלון יירשם בתולדות ישראל. לשבחו של צה”ל יאמר, כי מיד אחרי המלחמה הוא זרק לסל את הלוגיסטיקה החדשה וחזר לשיטה הישנה, בה היחידות עצמן דואגות לאספקה שלהן וניתק את המפקדים מהמסכים והחזירם לשטח.
אפשר ללמוד מהמקרה הזה שבכל רפורמה שנראית נהדר על הנייר צריך להביא בחשבון גם את הטבע האנושי. תארו לעצמכם אמא, שבנה הוצב בבית ספר שיצא לו שם (אפילו לא מוצדק) שהוא פחות טוב מבית הספר השני. אמא זו תסתער כנמרה על משרדו של ראש המועצה גיל לבנה, תשרוט בציפורניה את דלתו ותדרוש להעביר את בנה לבית הספר השני. והיא לא תהיה היחידה, “אדם קרוב אצל עצמו”, כבר אמרתי.
אני בטוח שיש גם נימוקים טובים בעד פיצול התיכון ויש לשקול גם אותם, אבל חשוב מאד לקחת בחשבון את כל ההשלכות, גם את אלו לטווח רחוק כמו ההשפעה החברתית על הישוב, שעלול להתפצל למחנות, וגם את הסיכון שנפסיד בעתיד במאי קולנוע כמו שפילברג או מדען שיזכה בפרס נובל, שהתחילו את מסעם לתהילה במגמות השונות שבתיכון שוהם במתכונתו הנוכחית.
תגובות
