שיפוצנופוביה
בגדול בעיני, האנושות מתחלקת לשניים: חלקה האחד מורכב מחובבי עד אוהבים השיפוצים ובחלקה האחר מצויים אדישיי עד חרדיי השיפוצים, להלן שיפוצנופובים, או בלעז קונסטרקשנופוביה (ואל תחפשו במילון).
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
השייכים לסוג הראשון - תנו להם מברשות עם הצבע, תנו להם תוכניות בניה, איך בכלל קוראים אותן? תנו להם להיכנס לחנויות המתאימות, החל מהום סנטר, עבור בחנויות רהיטים ואקססוריז לבית ועד לנגב קרמיקה, דברו אתם על שינויים, שיפוצים, שיפצורים, בנייה והום סטיילינג - והם מתמלאים בעוז ועזוז ויצירתיות מתפרצת. המתונים שבהם רואים בבניה ובשיפוצים חלק בלתי נפרד מהחיים. הם ימשכו בכתפיהם בקלילות ויתנצלו בקול רגוע על האיחור לעבודה מפני שהקבלן ופועליו לא הגיעו הבוקר. הקיצוניים שבהם אף מוכנים לשפץ את ביתם שלהם, בעודם ממשיכים לגור בקומה אחרת. המכורים שבהם אוהבים וזקוקים לריח חומרי הבנייה כמו שאהב לוטננט-קולונל קילגור מ”אפוקליפסה עכשיו”, את ריח הנָפַּלְם על הבוקר.
כפי שכבר הבנתם, אני שייכת לחלק השני של האנושות. כלומר לקצה הקיצוני של הספקטרום. ואני מדברת על אישה שבמשך שנים ארוכות עברה דירה בכל פעם שהיה צורך לסייד את הבית. שאין לה שום ראייה מרחבית, תלת ממדית או פרספקטיבית. שום דמיון לגבי איך זה ייראה ביום שאחרי ושום סבלנות וסובלנות לאנשי המקצוע ולמה שהם מביאים אתם באמתחתם. אישה שבתקופת שיפוצים חיה על קפה, סיגריות, ציפרקלס-פורטה וואבן וקלונקס.
ולא, אנשי השיפוצים, אל תנסו להסביר לי או להרגיע אותי ואפילו להבין אותי. לעולם לא תצליחו כמו שאני לעולם לא אבין ממה אתם מורכבים בתחום הזה.
אבל מכרנו את ביתנו לפני שבוע, בעובדה שקנינו דירה קטנה יותר במקום - כבר שיתפתי, ראו טורים קודמים - ולפתע יש תאריך פינוי, מה שאומר שאין עוד אפשרות לדחות את הקץ והשיפוץ בדירה החדשה מתחיל ע כ ש י ו.
אשר יגורתי בא לי.
ולא מדובר פה על החלפת דֶּק בחצר או ריצוף בפרקט או החלפת שירותים - כולם אגב, פרויקטים ששרדתי בשנים האחרונות. לא, אנחנו מדברים פה על הדבר האמתי - האולטרה מרתון של השיפוצים, איש הברזל. בעצם אולי רק חצי איש ברזל - כי אנחנו לא באמת בונים בית, רק משנים, אבל כמעט עד הייסוד, דירה קיימת ובנויה. מבחינתי, ההכנה הנפשית הנדרשת משני הסוגים- זהה. אנחנו יושבים עם אדריכלית הפנים, מקסימה, סבלנית ונעימה, שפורשת בפנינו את הרעיונות והתוכניות. על פניה שפוכה נהרת יצירתיות והיא חדורת שמחה להראות ולהסביר. היא מדברת ואני, נפשי מטיילת לה במחוזות אחרים, הרחק הרחק מכאן. פי נע ואף אומר את המשפטים הנכונים - ברורים הגיוניים קוהרנטיים, אבל מוחי כבר במערבולת. “עכשיו אבנה כתב כמויות” היא אומרת - ועיניי מתמלאות בכמויות של דמעות. “ואז נוציא למכרז”, מכרז? מה פתאום מכרז? איפה ביטן כשצריך אותו? הוא יודע לטפל במכרזים, לוחות זמנים, קבלנים, מטבח, כלים סניטרים, גוונים....
ואני שומעת: בדוילשך בביוגיכשד יגלבשדוכמש...
זהו, אני סיימתי. כבר לא שומעת כלום.
אני יודעת יקרים:
את קן חלומותיי אני בונה - זה שכל דבר ייבחר בו בשמחה ובאהבה ועל פי צרכיי, רצוני וטעמי. מה בכלל רצוני וטעמי, חוץ מלהיות ביום שאחרי?
השיפוץ נעשה במרחק קילומטרים, אם כי לא רבים, מהבית שלי – לא ילווה אותי ריחו ולא אשמע את רעשו, אבל אני יודעת עליו ויודעת שאדרש לבוא ולראות ולבחור ולאשר או להכחיש - וזה ממש מספיק.
כן, אני יצירתית - אבל אני יוצרת עולמות על הדף. תאמינו לי יותר שקט ונקי מזה אין.
יש לי אדריכלית ומפקח ויהיו לי גם אנשי מקצוע מצוינים שכולם ייבחרו בקפידה על פי יכולתכם להכיל את פחדיי, אבל אני “שומעת” את שיחותיהם מאחורי גבי ואת חוסר ההבנה שלהם אותי. ובאמת - זר לא יבין.
אני לא לבד, האיש שלי אתי. אגב, הוא יותר גרוע ממני, אבל הוא לא מוכן להודות בזה.
לא מתאים לך...
מי שמכיר אותי יודע כמה זה כן מתאים לי.
יודעת את כל אלו. וגם עוד דברים שאנשים אומרים לי בניסיון נוֹאָל, גם אם כן, להקל על מצוקתי.
אז איך בכל זאת שורדים את תקופת הבנייה, או מדויק יותר איך להירגע לפני שהכל מתחיל?
ברגעי שבר אני הולכת אל מדף ספרי השירה בספרייתי הפרטית ומחפשת שם פתרונות ונחמה. לא ממש מצאתי, אבל באינטרנט מצאתי את השיר הבא.
מתוך ספר “קרבת מקום: שירי תפילה”- אנתולוגיה
לַחְרֹג בָּאָרֶץ בָּאנוּ מאת גלעד מאירי
אֱלֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע
פְּנִיָּה
אָנוּ הַחֲתוּמִים
בַּבְּלוֹקִים
בַּדִּירוֹת
בַּשִּׁכּוּנִים
פּוֹנִים אֵלֶיךָ בָּזֹאת
שֶׁתַּכְשִׁיר תַּבַּ”עְתֵּנוּ
וַחֲרִיגוֹתֵנוּ יֵעָנוּ עַל יָדֶיךָ
אֱלֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע
רֶגַע
בַּצַּר לָנוּ
פָּרַצְנוּ חַלּוֹן וָדֶלֶת
סָגַרְנוּ מִרְפֶּסֶת
חָרַגְנוּ בַּחֲצִי מֶטֶר
שֶׁיִּרְוַח מְעוֹנֵנוּ
אֱלֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע
יָהּ אַלְלָהּ
שְׁטִינְקֶרִים הֶתֵּרִים הֶטֵּלִים פַּקָּחִים חֲדָרִים מְחֻזָּקִים רִשְׁיוֹנוֹת
אַגְרוֹת קְנָסוֹת
אֱלֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע
אֶת לַחֲצֵנוּ
וזה הצחיק אותי מספיק בכדי להירגע, בעיקר שאין לי שום כוונה להגיע למחוזות חריגות הבנייה. ויותר מזה אני באמת לא צריכה.
משפט הרגעה - מי שמכיר אותי באמת יודע במקרה שלי “אני מקטרת משמע אני קיימת”. ביום בו אשתתק ואפסיק לקטר, זה יהיה הרגע לדאוג באמת למצבי.
ועד אז - תודה שהקשבתם.
וּבְבִנְיַן וְשִׁפּוּץ הַדִּירָה, נְנֻחַם. אמן
תגובות
