אני לא אובייקטיבי
כן, בניגוד לקלישאה שעיתונאי צריך להשתדל להיות אובייקטיבי, אני מודה שבנושא ההתעללות של ביבי בשידור הציבורי אני לא אובייקטיבי
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
ב-40 השנים האחרונות, חיי המקצועיים קשורים בשידור הציבורי. בשנת 1974 התקבלתי לעבודה במחלקת החדשות של הערוץ הראשון ברשות השידור ככתב בדסק הכלכלי. כבוגר החוג לכלכלה באוניברסיטה העברית וכבעל ניסיון בעבודה באגף התקציבים באוצר, האמנתי שכעיתונאי אמלא שליחות ציבורית ואפעל למען הציבור ולא למען השלטון. למזלי הגעתי בתקופה טובה. רשות השידור השתחררה ממוסרות השלטון של מפלגת העבודה שאיבדה את כוחה בעקבות הכישלון של מלחמת יום הכיפורים וגם המהפך שהעלה את מנחם בגין לשלטון לא הצר את חופש הביטוי. בגין, שהיה דמוקרט בנשמתו והאמין בחופש העיתונאות (אולי מפני שהיה שנים רבות באופוזיציה), לא הפך את רשות השידור לשופר של שלטונו.
בשנים הללו רשמה רשות השידור פרק מפואר בהיסטוריה של השידור הציבורי. תוכניות דוקומנטריות כמו “עמוד האש” ו”תקומה”, תוכניות סטיריות כמו “ניקוי ראש”, סדרות דרמה, תוכניות בידור, תוכנית צרכנות כמו “כולבוטק”, תוכנית תחקירים כדוגמת “מבט שני”, ובעיקר מערכת חדשות שיצרה מדי ערב את “מבט”, מהדורת חדשות מעולה בהגשתו של חיים יבין, ומדי יום שישי את ה”יומן”, ספינת הדגל של מערכת החדשות שהיה לי הכבוד להיות בין כתביה הבכירים. נכון שהשלטון רצה להשפיע על התכנים על ידי מינוי מנכ”לים מטעמו כמו טומי לפיד, שהיה אמנם איש ימין אך עיתונאי ותיק ובכיר ב”מעריב” ולכן מחויב גם לאתיקה של מקצוע העיתונות ולא רק למי שמינה אותו. לכן אני יכול להעיד שבמשך שנים רבות לא הרגשתי שהשלטון מכתיב או מונע ממני לפרסם בערוץ הראשון ביקורת חריפה על כל עוולה שנגרמת לציבור בגלל כישלונותיהם של פוליטיקאים מימין ומשמאל. הערוץ הראשון השפיע על סדר היום הציבורי והצליח בדרך כלל למלא את תפקידו כ”כלב השמירה של הדמוקרטיה”.
ואז הגיע ביבי.
נתניהו לא האמין מעולם בשידור ציבורי חופשי נוסח הבי בי סי. כמי שהתחנך בארה”ב הוא האמין רק בקפיטליזם ובשיטה האמריקאית בה לא קיים שידור ציבורי חופשי הממומן מכיסי האזרחים. הוא שאף לחסל את רשות השידור ומצא את הדרך האפקטיבית ביותר להחלישה באמצעות קיצוץ אגרת הטלוויזיה. תפקידו כשר האוצר בממשלת שרון נתן בידיו הזדמנות פז כדי לבצע את זממו.
החל מ-2004 קוצצה אגרת הטלוויזיה שהייתה בסך של 570 ש”ח בשנה, ב-12% ובכל שנה לאחר מכן ב-5% נוספים וזאת עד 2010 עד לסך של 370 ש”ח- הסכום הכי נמוך במערב. צריך לציין כי אף אגרה ממשלתית אחרת לא קוצצה באותה תקופה, אלא בדרך כלל התייקרה והעשירה את קופת הממשלה.
התרגיל של ביבי הצליח מעל המצופה. מכיוון שהערוץ הראשון מומן כולו מכספי האגרה שקוצצו בצורה אכזרית לא נותר בקופת הרשות כמעט כסף להפקות, אלא רק לתשלום משכורות לכ-1,800 העובדים שהיו מוגנים בהסכמי עבודה מעוותים. הערוץ הציבורי נידון לגסיסה איטית דווקא כאשר התחרות גברה עם כניסתם של הערוצים המסחריים שניזונו מפרסומות.
הצעד הבא בחיסול רשות השידור היה לנצל את כוחו כראש ממשלה למנות מינויים פוליטיים של חסרי כישורים מלבד נאמנותם האישית לו. דוגמת מינויו של יוני בן מנחם למנכ”ל. יוני בן מנחם שהיה מקורב לשרה נתניהו, היה טרם המינוי כתב חדשות ערבית בטלוויזיה, מחלקה שתפקדה מאז ומתמיד כשופר של השלטון. לא היתה לו שום הכשרה או ניסיון בניהול גוף ענק של 1,800 עובדים וכמעט מיליארד שקל תקציב. בן מנחם מצידו מינה תחתיו מנהלים עוד פחות מוכשרים ומקצועיים הימנו, דוגמת זליג רבינוביץ’ - עוזר צלם זוטר, שהפך ליד ימינו של המנכ”ל שעיקר עיסוקו היה רקימת עסקאות מפוקפקות שיטיבו עם מקורבים על חשבון תקציב רשות השידור, כפי שנחשפו בעיתון ה”ארץ” ובתוכנית “המקור” בערוץ 10 ובעקבותיהם גם המשטרה החלה בחקירת השחיתויות ברשות השידור.
ההרס שגרם ביבי לרשות השידור היה כה יסודי, עד שלפני שנתיים העביר בכנסת החוק שקבע כי יש לסגור את רשות השידור ובמקומה להקים תאגיד שידור ציבורי חדש שיהיה נקי משיקולים והשפעה פוליטית. וראו זה פלא, נתניהו תמך בחוק בהתלהבות ואפילו ציין בתעמולת הבחירות את סגירת הרשות כאחד מהישגי הליכוד (תוך השוואת עובדי רשות השידור לחמאס).
עכשיו ביבי מתחרט. הוא מתעתד לסגור את התאגיד החדש שהוקם לפי חוק שבו תמך ומכריז מעל בימת הכנסת, “אנחנו נשקם את רשות השידור”. איך אפשר להאמין לאיש הזה? לא שיקום נמצא בראש מעיניו אלא סירוס מוחלט וסופי של שידור ציבורי בלתי תלוי, והקמת ערוץ טלוויזיה שישרת אותו בלבד, דוגמת “ישראל היום”. לערוץ כזה אני ממש מאושר לא לתרום אפילו פריים אחד.

