לחצות את ים סוף
קוראים לזה מחסום כתיבה - וזה מחסום אמתי לגמרי שפגש אותי בימים האחרונים
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
הדד ליין של הטור דופק בדלת. נעלתי וכיביתי את האורות, אבל הוא יודע שאני שם אז הוא מצלצל בכל הכוח. נודניק.
אם היינו בעידן הכתיבה בפנקסים סביר להניח שהשולחן שלי היה נראה כמו בתמונה, במקום זה על המחשב הנייד יש לי שלוש(!) פתיחות לטור פסח. באחת מהן יש אפילו 200 מילים כתובות אבל, והנה בא האבל – אם תוך כדי כתיבה אני בודקת את מספר המילים שכבר כתבתי, ואז מוצאת את עצמי גולשת לפייסבוק, רואה סרטונים ביו טיוב ברצף, אחרי שרק חיפשתי שיר אחד, קוראת כתבות במאקו גברים, עונה למיילים ובודקת הודעות בווטסאפ, סימן שאני משועממת.
אני אשכרה משעממת את עצמי.
רעיונות באו או צצו ואז התפוגגו. והיו לי תירוצים לרוב - על מה יש לי עוד לכתוב לקראת פסח ונגזרותיו שעוד לא כתבתי עליו? כבר חפרתי לא מעט על נושאים כמו חירות, ובחירות, ועצמאות והתחדשות ושינויים ומעברים ואפילו על המשפחתולוגיה הקשורה בחג הזה.
אני במחסום כתיבה.
ותבינו אני לא בנאדם שמאמין במוזות. שמעתי פעם הרצאה של סופר מוכר שנשאל על המוזה בכתיבה, שאלה רומנטית שכזאת. במענה הוא סיפר שהוא קם בכל בוקר מוקדם, שותה קפה ומתיישב ליד שולחן הכתיבה שלו לארבע חמש שעות של עבודה. המוזה היא ממש לא חלק מסדר היום הזה.
אבל מחסום כתיבה מגיע משדה אחר לגמרי. המוח מרוקן מול הדף. מילים, גם אם נכתבות, אין להן שום משמעות והן אינן מתלכדות לשום דבר קוהרנטי שיש לו נקודת התחלה, נקודת סיום ובטח שאין לו פואנטה.
מחסום כתיבה לפני, ניצב כחומה בצורה. ומאחוריי מזדנב וצועק הדד ליין.
ואז הגיעה הבהלה – מה יקרה אם לא אצליח לכתוב? ואני באמת רוצה וגם חיייבת ובעקבותיה הגיעו הניסיונות המוכרים לעקוף את הבעיה - מה יקרה אם אשלח טור בינוני או משעמם? אני לא תמיד חייבת להבריק או לרגש או להצחיק. מה יקרה אם אני בכלל לא אשלח טור הפעם? זאת תהיה פעם ראשונה ובטח יסלחו לי. לא קרה כלום.
אחר כך ניסיתי להרגיע את עצמי - אז יש לך מחסום כתיבה, ביג דיל. כולה מחסום זמני שתיכף יעבור - הנה אפילו מחסומים בימינו לא מקבלים את מקום והכבוד הראוי להם. הנה, כמה קל לחסום מישהו בפייסבוק ובווטסאפ. הנה חסמתי והנה נעלמה הבעיה.
וגם ניסיון לברוח - כבר מאוחר ואני עייפה. אלך לישון ואקום כמו הסופר ההוא מוקדם בבוקר וראשי יהיה צלול ומלא בטקסטים המתבקשים להיכתב.
והדד ליין ממשיך לצלצל בראשי בעקשנות.
ופתאום הבנתי שזה לא מחסום הכתיבה הזה שמפחיד אותי. זאת הדרישה שלי מעצמי להתמודד אתו.
כי כל חיי פחדתי ממחסומים. פחדתי מכישלונות, מעלבונות, מסירובים, מדחייה, מחוסר קבלה, מחוסר הבנה – כל אותם היוצרים את המחסומים. ומרבית חיי הדרך להתמודד עם המחסומים היא להימנע מהם - להישאר ספונה ב”אזור הנוחות”, גם כשאני מבינה שכבר מאוד לא נוח לי שם.
מקום של המתנה עליו כתב ד”ר סוס הגאון “אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים”
“מָקוֹם רַע מְאוֹד: מָקוֹם לְחַכּוֹת/ ...כִּי שָׁם רַק מְחַכִּים.
מְחַכִּים לָרַכֶּבֶת, לַגֶּשֶׁם, לַקֹּר,/ מְחַכִּים בִּישִׁיבָה, אוֹ עוֹמְדִים בַּתּוֹר,
מְחַכִּים לְמִכְתָּב, מְחַכִּים לִבְשׂוֹרָה/ מְחַכִּים שֶׁתִּצְמַח עַל רֹאשָׁם שַׂעֲרָה,
מְחַכִּים לְ”כֵּן” מְחַכִּים לְ”לֹא”,/ כָּל אֶחָד מְחַכֶּה לָעִנְיָן שֶׁלּוֹ.
לִפְגִישָׁה חֲדָשָׁה, לְעֶרֶב חַג/ חַכֵּה מְחַכֶּה לִתְפֹּס אֵיזֶה דָּג,
מְחַכִּים לָרוּחַ שֶׁתָּעִיף עֲפִיפוֹן,/לַדּוֹד שֶׁיָּבוֹא, לְצִלְצוּל טֶלֶפוֹן,
שֶׁיַּמְרִיא הַמָּטוֹס, שֶׁיִּרְתְּחוּ כְּבַּר הַמַּיִם,/ אֲנָשִׁים מְחַכִּים לְזוּג מִכְנָסַיִם
לְעוֹד הִזְדַּמְּנוּת, לְשַׁרְשֶׁרֶת פְּנִינִים,/ מְחַכִּים, מְחַכִּים, מַמְתִּינִים מַמְתִּינִים.”
המקום ששייקה אופיר ז”ל קרא לו “חדר מַתָּנָה - איפה שמחכים, חדר החִיכָּיוֹן” (“העין המקולקלת של ציונה” חפשו ביו טיוב)
לא מאוד הצליח לי. כל מה שפחדתי ממנו וניסיתי להימנע ממנו- יצר בחיי את המחסומים הגדולים ביותר.
שנים התנהלתי מתוך הימנעות. מוותרת לעצמי ומוותרת על דברים מחוץ לתחומי המחייה שלי, כדי שלא אתקל במחסומים. אני לא טובה עם המחסומים האלו.
עד שיום אחד, במסגרת הכנת מפגש כתיבה בנושא כוח רצון, נתקלתי במאמר מרתק על ה”חומה”, אותו מחסום מפורסם שמכירים אצני המרתון והדרכים לעבור אותה. החומה הוא מחסום שמגיע, במרבית המקרים, דווקא לקראת סוף המרוץ - בלוק פסיכולוגי ופיזיולוגי שגורם לרץ תחושה שאין מצב להמשיך לרוץ, אפילו מטר נוסף. (לא שיש לי אי פעם סיכוי או כוונה להכיר את החומה הספציפית הזאת מגוף ראשון, תרתי משמע).
מתברר שהדרך היחידה לעבור את החומה, הוא פשוט לעבור את החומה. לא לעצור, לא לחשוב, לא לחשב אפשרויות מרחקים וכדאיות, לא לרחם על עצמך, לא להתלבט ולא להתחבט. ברגע שתעשה את כל אלו - אין מצב לעבור את החומה. מי שעוצר מול החומה ומחשב את הדרכים לעבור אותה, קטנים סיכוייו לחצות אותה.
כמה פשוט, כמה נכון, כמה הגיוני.
אז החלטתי לעשות בדיוק את זה - לעבור את החומה. לשבת ולכתוב, בדיוק כפי שאני עושה ברגעים כאלה. להפסיק לחשוב ולחשוש ולהיבהל או לחילופין לוותר או לברוח.
ובלי שהתכוונתי יצא לי גם טור לפסח. אמנם במקרה של בני ישראל נדרש נס כדי לקרוע עבורם את ים סוף כדי שיוכלו לחצות בחָרְבָה, אבל במובנים רבים כל אחד מאתנו שמצליח לחצות את המחסום מרגיש סוג קטן של נס.
מצד שני, בואו נודו על האמת, כמעט כל נושא אנושי אפשר למצוא לו קישור לפסח, לא?
תגובות
