דבר האישה הכותבת לכבוד יום האישה
מיכל פיקרסקי - דבר האישה הכותבת לכבוד יום האישה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
בעוד כ-3 חודשים ימלאו למדור שלי יום הולדת 15 (!). זה אומר שבמשך 15 שנה האחרונות אני מתעדת את חיי ואתם מלווים אותם ואותי ב-800 מילה לטור.
יש ויאמרו - כל הכבוד על ההתמדה ויש ויאמרו – 15 שנה את תקועה באותו דבר? לא הגיע הזמן להתקדם?
יש ויאמרו על מה יש עוד לכתוב? ויש ויאמרו - מדהים איך את מוצאת תמיד על מה לכתוב.
יש ויאמרו - אני בכלל לא קורא/ת את הטור שלך, ויש ויאמרו - את מדברת או מתעדת אותי.
יש ויאמרו - אמיצה ביכולת לחשוף ויש ויאמרו - את מגזימה בחשיפה שלך.
אבל זאת אני, וזה מה שאני יודעת ואוהבת לעשות: לחיות, לחוות, להיות ברגע ואז לעוף מעליו ולתעד אותו בכתב.
את הטור הזה החלטתי לכתוב דווקא לכבוד יום האישה, החל היום ממש, כי במידות רבות 15 שנות תיעוד, שהן כמעט דור, יוצרים תמונת חיים של אישה.
התחלתי לכתוב את המדור כשהייתי אישה לא מאוד צעירה אבל גם לא עולת ימים. אמא לשלושה ילדים די קטנים שהטרדות שלה היו (רשימה חלקית ובסדר אקראי): משכנתא, ילדים, ג’ינגלולי החיים, זמן איכות (החסר) עם בעלי, ומחירי הקייטנות.
התחלתי את המדור כשהייתי ספרנית שכירה בעבודה ממוסדת ומוסדרת. עם השנים יצאתי ללימודים והחלטתי לצאת לדרך עצמאית. להפוך את תחביב הכתיבה למקצוע.
ילדיי שהיו אז בתוך ולפני גיל ההתבגרות (הקטנה הייתה בת 7, אבל גם זה נחשב לפני גיל ההתבגרות, לא?) צמחו והתבגרו ואז פרשו כנפיים ועפו להם מהקן. באופן טבעי, לכל חבריי היו ילדים בגילים דומים. היום רובם בדרך, או שהם כבר, סבים וסבתות. מילה אישית לילדים הפרטיים שלי, כלבים הם לא באמת תחליף לנכדים. עמכם הסליחה.
התחלתי לכתוב את המדור כשהיו לי אבא ואמא צעירים, יחסית, מתפקדים, לחלוטין, עצמאיים, פעילים, מעורבים. לא תמיד ידעתי להעריך ולחלוטין לא הבנתי שלא לעולם חוסן. והיום אני מתגעגעת לאבא ואוהבת את אמא ללא תנאים וללא סייגים וללא כעסים וחשבונות.
התחלתי לכתוב כשנפש הייתה דבר שהרבה פחות דרש התייחסות ותחזוקה. בצדק. בין עבודה במשרה מלאה, ללימודים, לתחזוקת בית ומשפחה, היסעים והקפצות ו24- שעות שלא מספיקות ליממה, למי בכלל היה זמן לחשוב גם על הנשמה? היום אני מחוברת אל הנפש הרבה יותר. זה עניין של זמן וגיל ושינויים וסדרי עדיפויות.
התחלתי לכתוב כשהייתי סוג של דרמה קווין, נטולת דרמות של אמת. שהאמינה שמשבר ה-40, הוא משבר אמתי שמסמן את תחילת הסוף, מתברר שהוא לא. במהלך השנים התנפצו עליי חיי. על זה כמעט ולא כתבתי, בטח שלא בזמן אמת. ואחרי שיצאתי ממִשְׁבָּר חיי, כאובה אבל לגמרי שלמה, ויתרתי על הניסיון לחפש את הדרמות והחלטתי לחפש תמיד את הטוב והמיטיב. עם השנים ובעיקר עם המשברים למדתי להתגמש, לקבל, להפסיק לנסות תמיד להיות בשליטה (לא תמיד מצליח לי), להכניס לחיי הרבה קבלה והבנה וחמלה ולחיות מתוך בחירה ובהכרת הטוב ובהודיה. בעיקר לאמץ את ההבנה הבסיסית, שאם לא צולחים משברים ומשתנים בדרך לחוף המבטחים, הרי שכל הסבל והכאב היו ממש ממש לשווא. ולא, אין לי שום כוונה להישמע ניו אייג’ית בשנקל וגם לא להתנצל אם נשמעתי כזאת.
התחלתי לכתוב כשעוד לא המציאו את הבוטוקס והחומצה היאלרונית, וגם אם המציאו - מה היה לי ולזה? באופן כללי אפשר לומר שהתחזוקה הייתה דבר הרבה יותר פשוט מזו שנדרשת ממני עכשיו. עם השנים למדתי לקבל את התזכורות וההתראות מגופים שונים, שוחרי טובתי באופן כללי (אבל לא אישי) כמו למשל קופת החולים שמזכירים שעליי לגשת בדחיפות ל - בדיקות דם, כולסטרול, סוכר, הורמונים, ממוגרפיה, קולונוסקופיה, פאפ’ס. לא לשכוח שפחמימות הן אויב העם וספורט הוא מציל האנושות. שסקס, גם אחרי 50, הוא חשוב ונפלא. שזה הזמן לרענן את עורי וגופי בשלל נפלאות הטכנולוגיה והרפואה - הרמת חזה, שאיבות שומן, הזרקות ופילינג עמוק. האמת שגם היום אני מצליחה לדבוק בשאלה - מה לי ולזה? התשובה היום באה יותר משדה ההכחשה. אני טובה בהכחשה.
התחלתי לכתוב כשמצבנו הכלכלי היה כזה שהילדים שלי האמינו שטיול בצפון או לינה בצימר הן החופשות היחידות שקיימות. לא נסענו לחו”ל ולא התארחנו במלונות, לא יכולנו להרשות לעצמנו. אז הייתי עצובה ומתוסכלת, אבל הילדים היו מאושרים גם בחדר קטן בצימר בסיסי אחרי טיול רגלי בטבע. בדיעבד, אני מבינה כמה ברכה הייתה ביכולת ליהנות מהיחד הכי פשוט שיש. הלוואי שהייתה לי אז את ההבנה הזו.
התחלתי לכתוב כשלא ממש חגגו בארץ את יום האישה. היה לנו את יום האם, טרם הפיכתו ליום המשפחה, וזה לגמרי היה מספיק.
התחלתי לכתוב את המדור לפני שהמציאו את הביטוי העצמה נשית, הקמפיין MeToo היה רחוק מרחק 14 שנים. החוק למניעת הטרדה מינית היה אז בחיתוליו. קצב עוד היה נשיא המדינה, דונלד טראמפ היה איש עסקים ניו יורקי שארגון את תחרות מיס יוניברס ושם נהג לתפוס נשים במקום שמתחרז עם לוסי, הילרי קלינטון הייתה אשתו, הדי נבגדת, של ביל קלינטון, ומישל אובמה עוד לא נכנסה לבית הלבן. נשים עוד לא שובצו בתפקידים קרביים בצבא, מספר המשתתפות בקורס טייס היה מוגבל, קורס קצינות התקיים בבה”ד 12, עדיין לא הוקמו גדודים מעורבים ורבני הציונות הדתית לא המציאו ביטויים כמו בחורילות או הקפידו על הדרת נשים.
התחלתי לכתוב את הטור כשלא לכולנו היה טלפון סלולרי, בטח שלא לילדים. אחר כך הצטרפו הסלולריים לחיינו ושינו את חיינו ללא הכר, או כך לפחות חשבתי עד שהגיעו הסמרטפונים... אני עדיין אסירת תודה לעובדה שהייתי אמא לתלמידים במוסדות החינוך לפני שהמציאו את קבוצות הווטסאפ. התחלתי לכתוב את המדור לפני עידן הפייסבוק. פעם אפילו כתבתי טור על סירובי להצטרף לפייסלנד. מאז שיניתי את דעתי ואף התמכרתי.
כל זה השתנה בשנים בהן אני ממשיכה לכתוב על ואת עולמי המצומצם כדברי המשוררת רחל “רק על עצמי לספר ידעתי/ צר עולמי כעולם הנמלה”, אבל כשאני עוצרת לרגע ומתבוננת לאחור אני מבינה שהטור שלי, מבלי ממש שהתכוונתי, הפך מעין יומן של אישה בעידן של שינויים והתפתחויות וקבלה וגיוון.
יום אישה שמח לכולנו.
תגובות
