המסכות שקרעה הַזִּקְנָה - הטור האישי של מיכל פיקרסקי
המסכות שקרעה הַזִּקְנָה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
עֶרֶב פִּתְאוֹמִי / דוד אבידן
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?
הוּא קָם בַּבּקֶר, וּבקֶר בּוֹ לא קָם.
הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם
הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,
שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ......
...אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּגִילוֹ?
הוּא מְנַמְנֵם, כִּי הוּא פּוֹחֵד לִישׁוֹן.
עֵינָיו פְּקוּחוֹת לְמֶחֱצָה, מְנַחֲשׁוֹת
לְפִי תְּנוּעַת הַכּוֹכָבִים, אִם הַלְּחִישׁוֹת
רוֹמְזוֹת כִּי זֶה לֵילוֹ הָאַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן ‒ מַה יֵּשׁ לוֹ בַּחַלּוֹן?
חַלּוֹן פָּתוּחַ, וְדַרְכּוֹ נִשְׁקָף
רֹאשׁ זָר וְלֹא מֻגְדָּר, שֶׁמְּאוֹתֵת
לִהְיוֹת שֵׁנִית נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו,
תָּמִיד תָּמִיד לָקַחַת, לא לָתֵת
לְראשׁ עוֹיֵן מִבַּעַד לַחַלּוֹן
לִפְקֹד אוֹתוֹ בְּעֶרֶב אַחֲרוֹן
אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ?
לא מֶלֶך
וְיִפּוֹל
לא עַל חַרְבּוֹ.
“נמאס לי, פשוט נמאס לי. אני לא ילדה טובה ואני כועסת ואין לי על מי להוציא את הכעס הזה. לעזאזל, אפילו לשתף אותו אסור לי!” היא אומרת בקול קטן. אפילו את הקול היא לא מרשה לעצמה להעלות ורק הדמעות שפורצות לה לפתע מעידות על המצוקה שצועקת שם.
“מי אוסר עליך?” אני שואלת אותה.
“לא יודעת, כולם, היא, אני...”
ילדה טובה גלי, בת זקונים לאימא שהזִקְנָה שחררה אצלה את כל המעצורים וכל חרצובות לשונה, המתיזה סביבה רשפים של כעסים ומרירות ובדידות. הזִקְנָה שהפכה אותה מאישה עצורה, אסופה ואצילית למראה להָאדֶס (אל השאול במיתולוגיה) ממין נקבה. לגלי יש גם שני אחים שמבוגרים ממנה בשנים רבות וגרים אי שם ברחבי תבל. כבר סבים בעצמם. פעם הם עוד היו מבקרים בארץ היום הם מסתפקים בשיחות טלפון קצרות. שני אחים מבוגרים שהשאירו את בת הזקונים לטפל לבדה באמם. אביה, שהיה עזרה ומגנה של בתו הקטנה והאהובה, נפטר כבר לפני שנים רבות. ילדה טובה גלי, שמתייצבת לבדה מול אש הגיהינום בדירה הקטנה שתריסיה מוגפים כמעט בכל שעות היום, כאילו שהחשכה תרגיע את נפשה הבוערת של האם.
במשך שנים ארוכות זה היה בסדר. אמה ידעה לשמור על עצמה ובעיקר על פאסונה. הזִקְנָה קרעה את כל המסכות שהגנו עליה ועל בדידותה ועל כעסיה ועל געגועיה. זִקְנָה שטרפה את כל קלפי חייהן ומרקם יחסיהן, שהיה תמיד סבוך רגיש ושביר, ויחד עם זאת לא הרבה יותר סבוך ושביר מהרבה יחסים בין אימהות לבנות. והזִקְנָה של אמה דורשת מגלי התמסרות וטיפול והתעסקות כי אמה בעיקר מסרבת - להתלבש, לאכול, לצאת לשמש, לשוחח, לקרוא, להאזין לרדיו או לצפות בטלוויזיה. שום דבר ממה שהיא אהבה בחייה אינו רצוי לה עוד.
“אני מתגעגעת אליה”, היא בוכה. “אין לי מושג מי האישה הזאת ומה היא רוצה ממני. למה היא כועסת כל הזמן? ולמה היא מעירה לי על כל דבר? למה שום דבר שאני עושה או אומרת לא בסדר? והכי נורא, שגם בימים האלה היא זוכרת בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ כדי לפגוע בי וכאילו זה הדבר שהכי גורם לה לעונג...” והיא מספרת לי על הדברים הקשים והרעילים שאמה מטיחה בה, מילים שבחייה הקודמים מעולם לא העזה לומר. והיא גם מספרת לי על המילים הטובות והמתחננות שהיא אומרת כשהיא מבינה שחצתה גבולות ונבהלת מעצמה ומעוצמת רגשותיה.
“תיכף פורים, וגם לי בא לקרוע את המסכה של הילדה הטובה והמְרַצָּה מעל פניי”, היא משתפת אותי. “גם לי בא להגיד לה מילים רעות ופוצעות ולא לבוא יותר, ולהגיד לאחים שלי כמה אני שונאת אותם על הנטישה שלהם אותה וגם אותי. אני רוצה לקרוע את מסכת הבוגרת האחראית ולחזור להיות בת הזקונים האהובה והמוגנת.”
מתחת למסכה יש בשר חשוף שלא יודע להתמודד עם פגעי האוויר, אני מזכירה לה, וחוץ מזה שאת באמת טובה ומיטיבה וחומלת. זאת לא מסכה, זאת את וזאת מהותך הפנימית. יום אחד, לא עוד הרבה זמן, היא לא תהיה יותר ואת תוכלי להיזכר באהבה בשנים האחרונות שהיו מנת חלקה ובחלקך בהקלה שהצלחת להקל עליה בשנותיה האחרונות. תוכלי לזכור שלא עליך היא כעסה ולא אותך היא שנאה אלא את הזִקְנָה, הנטישה, הבדידות, אובדן החיות והפחד מהמוות ואת בגידת הגוף והנפש. יום אחד תזכרי שאולי זקנתה ביישה את נעוריה, אבל לאורך חייכן היו יותר ימים טובים מימים רעים. יום אחד אולי תצליחי להבין ולסלוח. ואם יום אחד תוכלי לעשות את כל אלו, למה לא עכשיו?
ובאמת למה לא עכשיו?
שהרי הזִקְנָה היא, היא שקרעה את מסכות אמה והותירו את עורה גלוי ובלתי מוגן ואנחנו, תפקידנו למרוח על העור החשוף קרם הגנה ביד עדינה וחומלת. אחר כך לא יהיה עוד למי.
תגובות
