הטור של מוקי
“אם אתה לא חלק מזה לעולם לא תבין"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
“אם אתה לא חלק מזה לעולם לא תבין"
הכותרת של הכתבה הזו מתנוססת באותיות קטנות על גב החולצה של קבוצת רוכבי אופניי הרים מתחת לציור גדול של מצנח שלמיתריו קשורות אופניים. הצטרפתי בשבוע שעבר לקבוצה של 33 במסע רכיבה על אופניים בקפריסין, כדי בכל זאת לנסות להבין מה כל כך מיוחד בקבוצה הזו.
לפני 45 שנים הם התגייסו לצה”ל והתנדבו לשרת בפלוגת החבלה של חטיבת הצנחנים. כחיילים סדירים צעירים הם הוטלו למערכה הקשה בגדות תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים ופלוגתם סבלה אבדות בהתקפה של מטוסי קרב מצריים.
אחרי השחרור כל אחד מהם פנה לדרכו. חלקם נשארו בצבע הקבע, היו מי שלמדו באוניברסיטה, אחרים פנו להקים עסקים והיו אלו שבחרו בחיי הקיבוץ, עבודה בחקלאות, ובחברת החשמל.
הם התחתנו נולדו ילדים ונכדים אך בכל אותם שנים של בניית הקריירה ומשפחה שמרו על קשר הדוק. אם במפגשים משפחתיים טיולים בארץ או בפיקניקים. בעשור האחרון הם מיסדו את הקשר פעם בחודש בימי שישי הם נפגשים לרכיבה על אופניים בכל חלקי הארץ. הקבוצה גדלה. הצטרפו גם צנחנים מפלוגה החבלה ממחזור 75. כשגיורא קולמן ומשה גטה ממייסדי הקבוצה הציעו לארגן טיול אופניים בקפריסין, הם נענו בהתלהבות. תשעה חודשים נמשכו ההכנות, התיאומים, גבית הכספים וכמובן עצוב חולצות רכיבה אחידות לכולם .
כבר בשדה התעופה כשראיתי את החיבוקים החמים שבהם קיבלו אחד את השני כאילו לא נפגשו כבר 40 שנה, התחלתי להבין שיש באמת קשר מיוחד בין חברי הקבוצה שהתקבצו מכל רחבי הארץ. עמוס דבורקין האיר את עייני “אלו אנשים שהתגייסו יחד, נלחמו יחד, ישנו יחד ותקעו יחד נאדים. הם חברים אמיתיים שיודעים ליהנות ביחד”.
בקפריסין התמקמנו בכפר טוחיני לא הרחק מלרנקה. הכפר העתיק נשמר היטב על בתי האבן עם תריסים מעץ, הסמטאות המרוצפות ובמרכזו כנסיה יפה ומכולת אחת. הכפר המטופח משמש כולו כמלון אורחים. המקומיים עזבו לחפש פרנסה בכרכי האיחוד האירופי. הבתים מושכרים לתיירים. בקבוצות של שלושה - ארבעה ואפילו שמונה התפזרנו בין בתי הכפר ללינת לילה.
בבוקר, לובשים את החולצה, מנסים את האופניים השכורות ונפגשים במרכז הכפר בחצר הכנסייה עם מדריך הרכיבה השבדי. ביום הראשון רכבנו בין הכפרים בסביבה, הנוף הזכיר מאד את הנוף בארץ, חרציות צהובות פורחות בצידי הדרכים הצרות. חלפנו על פני מטעי זיתים חרובים ותפוזים. שדות החיטה קטנים מאוד, החקלאים שבייננו מאשרים את ההבחנה שמחקלאות כזו אי אפשר להתפרנס. עצרנו גם במרינה של לרנקה וביקרנו ובאתר ארכיאולוגי מרשים. בהפסקות הרכיבה משה גטה כיבד את כולם בחטיף חלבה שהביא איתו מהארץ, זו כבר מסורת. את ארוחת הצהריים הקלה אוכלים בשטח, לחם גבינות זיתים טעימים עגבניות וקופסאות טונה, לא בדיוק ארוחת גורמה אבל בירה יש בשפע. המשכנו ברכיבה עד השעה שלוש וחזרנו לכפר. הרכיבה הייתה קלה, בימים הבאים נתמודד עם אתגרים קשים יותר.
בערב מתכנסים כולם לארוחה ערב בטברנה השיחה קולחת עמוק לתוך הלילה. שמתי לב שהם מראים אחד לשני תמונות בסמרטפונים אבל להפתעתי לא היו אלו תמונות של הילדים והנכדים אלא, תמונות בשחור לבן שלהם עצמן כחיילים צעירים בפלוגה שכל אחד שומר בזיכרון. הם מנסים לזהות מי מופיע בתמונת הקבוצתיות שצולמו כשהיו בני 18, היום הם בני 60 ונראים אחרת כמובן.
ביום הרכיבה השני רוכבים רק בדרכי עפר, העליות קשות יותר ומסולעות ומי שמתקשה עובר להליכה, ראיתי שהבדלים היחידים בין החברים בקבוצה הם בכושר הגופני ולא במעמדם המקצועי החברתי או הכלכלי. מסביר לי רענן סובול “אתה ראית דבר כזה? פרופסור למחשבים, ד”ר לאורתופדיית ילדים, ד”ר לפרות, ד”ר לפסיכולוגיה וכולו אני מה? יצרן גטקס והם מקבלים אותי ביניהם וזה יפה”.
בערב שבת מצלצלים פעמוני הכנסייה ומתערבבים בצלילי השירה והקידוש שעורך בסילסול תימני יפתח עניא תושב שהם. סביב שולחן האוכל הארוך ממשיכים במחרוזת של שירי ארץ ישראל שלא הייתה מביישת את עינת שרוף.
כבכול ערב בטברנה ובחדרים המשותפים בהפסקות הרכיבה חוזרים שוב ושוב הסיפורים מהטירונות, מהאימונים, הניווטים והטרטורים וכמובן המלחמות בהם השתתפו, כאילו לא עברו עשורים מאז התרחשותם. שאלתי את הפסיכולוג שלמה הופרט איך הוא מסביר את התופעה? “זה חלק מהעיבוד של זה, הקבוצה הזו היא פוסט טראומטית שעושה טיפול עצמי, בסך הכול טיפול יעיל, יורדים אחד על השני צוחקים וצועקים אחד על השני אבל ביחד” ויש גם הוכחה לתיאוריה, ידו של עופר עדן נקטעה מעל למרפק במלחמת יום הכיפורים על גדות תעלת סואץ, על כידון האופניים הרכיב מתקן בצורת מוט ממתכת שבראשו כוסית שאליה הוא מכניס את הגדם וכך יכול עופר לרכב עם חבריו בכל מסלול בארץ ובח”ול. האם יש שיקום טוב מזה? ארבעה חברים מחובקים פורצים פתאום בריקוד תימני על אם הדרך. לאחד מתחשק פתאום לטפס על עץ כאילו הוא ילד ולא בן 60 פלוס אני שואל את עופר “איך אתה מסתדר עם כל המטורפים האלו“ הוא עונה “כנראה שאני חלק מהם”.
היום השלישי והאחרון ברכיבה התחיל בביקור בחווה שם מייצרים את גבינת החלומי המפורסמת, המשיך בעליה קשה של שבעה קילומטרים וחזרה לכפר בירידה ארוכה וכייפית. החזרנו את האופניים, נפרדנו מהמדריך השבדי שהתוודה שבתחילה נבהל מהצעקות הבדיחות והירידות אחד על השני, אבל עכשיו הוא מבין שהכול בעצם מאהבה וקבלה.
בדרך בחזרה לשדה התעופה ניסח את זה רענן טוב מכולם “ניסיתי להבין למה מפגש כזה עושה לנו כל כך טוב. אז נכון שתמיד נעים להיזכר בנעורים, ונכון שהזמן מסנן ומטייב זיכרונות, אך נראה לי שלב העניין הוא שאנחנו חשופים זה לזה. אין באזרחות מישהו שמכיר לעומק את החולשות, השיגעונות ונקודות השבירה שלנו ומקבל אותן איך שהן. אז תתעודדו שעל אף שאתם דפוקים יש מי שאוהב אתכם ככה בדיוק“.
נחתנו בארץ ישר לויכוחים ההזויים על מי ידליק משואה בטכס בהר הרצל, ראש ממשלת הונדורס ביבי מלך ישראל או מירי רגב. אני בטוח שאתם הייתם מעדיפים שחבורת הצנחנים הוותיקים היא שתדליק את המשואה לתפארת מדינת ישראל.
תגובות
