“כי גרים הייתם בארץ מצרים"
את הדיון בגירוש הפליטים, המסתננים, או מחפשי העבודה, אתחיל לא בארץ מצרים שעליהם מספרים בערב פסח, אלא מניו יורק.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
הפעם הראשונה שהגעתי לניו יורק הייתה ב-1970. בשנים ההן הפשיעה הייתה בשיאה ברחובות ניו יורק, השתוללה מגפת הסמים הקשים - הרואין וקראק. היה סיכון גבוה שמסומם עם סכין או אקדח בדרך כלל שחור או פורטוריקני יאיים עליך אפילו באור היום בדרישה למסור את כספך או למסור את חייך. המשטרה המושחתת לא עשתה כלום כדי להגן על האזרחים וניו יורק כונתה אז “בירת הרצח של אמריקה”. לפני שיצאתי מהארץ הזהירו אותי לפקוח עיניים בעיקר במעליות, כי הפושעים האלימים פיתחו שיטה חדשה, הם היו נכנסים למעלית שולפים סכין ושודדים את נוסעי המעליות.
זכרתי את העצה כשנכנסתי בחרדה למעליות בניו יורק שכידוע מלאה במגרדי שחקים, ובחנתי בעיניים חשדניות את אלו שנכנסו למעלית איתי. אחרי כמה נסיעות כאלו שעברו בשלום שמתי לב לתופעה שחזרה על עצמה, כשנכנסתי למעלית ולפני שננעלה הדלת הנוסעים האחרים זינקו במהירות החוצה והשאירו אותי לבד במעלית. פתאום הכתה בי ההבנה כברק, הם מפחדים להישאר לבד במעלית איתי! הייתי גבוה, בעל גוף, עם צבע עור שחום ורעמת שיער ארוכה, כי זו הייתה האופנה בשנות השבעים ולכן התאמתי לדימוי של הפושע המסומם שעוד רגע ישלוף סכין ויאיים על חייהם ולכן הם ברחו מהמעלית כשאני נכנסתי אליה. באותו רגע הבנתי שאין לי צורך לפחד יותר במעלית וברחובות ניו יורק. “שהאחרים יפחדו ממני, אני אלך בחזה נפוח מפגין ביטחון", אמרתי לעצמי, ולא תאמינו זה עבד מצוין, אפילו שוטטתי ימים שלמים לבדי בהארלם, השכונה שנחשבה כמסוכנת ביותר במנהטן, שאדם לבן לא העיז להיכנס לתוכה ולי לא אירע כלום.
למה אני מספר את הסיפור הזה היום, כי נראה לי שהמדינה שלנו, שלדברי ראש ממשלתה נתניהו חזקה מאד, עם כלכלה משגשגת, הצבא החזק במזרח התיכון, סטארט-אפים מוצלחים ומעמד בינלאומי מצוין. יש בה יותר משמונה מליון אזרחים, אך היא מתנהגת כאילו היא מפחדת מקומץ פליטים שהם באופן יחסי לכלל האוכלוסייה בארץ ממלאים בקושי את כל המעליות במגדלי עזריאלי בתל אביב.
חבל שהממשלה בישראל לא מרגישה כפי שהרגשתי אני במעלית בניו יורק, עם מספיק בטחון שהיא יכולה להתמודד עם 35,000 פליטים. לצערנו הממשלה מגדירה את הבעיה כסכנה קיומית שמאיימת על חוסנה של המדינה, ועושה מאמצים לגרשם בכוח לאפריקה, ולשם כך אף נוקטת בתרגילים חשאיים מפוקפקים שרק בג”ץ הצליח להקפיא אותם. אפילו איטליה שקלטה מליון פליטים ומהגרי עבודה לא מגרשת אותם בחזרה בכוח. על אף שזרם האפריקנים שמגיע לחופיה לא פוסק, בעוד שישראל הקימה גדר יעילה בגבולותיה, ועצרה לחלוטין את הזרם של המסתננים.
נכון שהסודנים והאריתראים המתרכזים בשכונות בדרום תל אביב, תרמו למצוקת השכונות המוזנחות זה שנים רבות. אך זו בעיה שהממשלה אפילו לא ניסתה למצוא לה פתרון. רק גירוש מהארץ פסק שר הפנים דרעי, יצילו את השכונות ממצוקתן. וראו איזה פלא - יוזמות של הקיבוצים, המושבים וסתם אנשים טובים מציעים עכשיו פתרונות מגורים ועבודה בכל רחבי הארץ הוכיחו שניתן ברצון טוב, ובמאמץ לא גדול לפזר את הפליטים ולצמצם את הבעיה. אם כך, מדוע שרי ממשלת ישראל שרוממות מדינת ישראל “החזקה מתמיד” בפיהם, ממשיכים להתעקש על מדיניות הגירוש?
כי הם פשוט “מ-פ-ח-ד-ים” או ש”שכחו להיות יהודים”. זוכרים את האמירות הללו נגד השמאל?
היום אפשר לטעון אותן נגד הממשלה הימנית ביותר בתולדות המדינה. אפשר לסיים בשירו של יורם טהר לב, “צל ומי באר“ שנכתב לפני 35 שנים והושר על ידי “הדודאים” בתקופה שבה היינו הרבה פחות עשירים וחזקים אבל עם לב טהור.
מִי שׁרָעֵב יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת שׁל לֶחֶם
מִי שׁעָיֵיף יִמְצָא פּה צֵל וּמֵי בְּאֵר
מִי שׁסּוכָּתוֹ נוֹפֶלֶת
חֶרֶשׁ יִכָּנֵס בַּדֶּלֶת
וְתָמִיד יוּכַל לְהִישׁאֵר.
תגובות
