משהו על עקרון ההכבדה ויישומו בתקופת החגים
גם אם לא שמעתם מעולם על עֶקְרוֹן הַהַכְבָּדָה, תרגישו ממש בנוח. גם אני לא שמעתי עליו עד לפני כמה שבועות ומאז שהכרתי אותו פתאום המון דברים נראים לי כל כך ברורים, למרות מוזרותם. צילום של ראיין מקגווייר
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
את עקרון ההכבדה מצא וניסח הזואולוג הישראלי פרופ’ אמוץ כבר בשנת 1975. היה זה עיקרון מוזר שנדחה, אחר כבוד, על ידי הקהילה המדעית הבינלאומית במשך שנים רבות.
עקרון ההכבדה מסביר תופעות טבע שנראות על פניהן, הכי לא טבעיות, מוזרות ואפילו הפוכות להגיון. למה למשל לטווס יש זנב גדול, מפואר, כבד ומיותר כל כך? למה האנטילופה קופצת קפיצות לגובה בזמן שהיא עסוקה בלהימלט על חייה מפני אריה רעב? למה הצבי נעמד מול טורפו הפוטנציאלי ומישיר אליו מבט מצמית במקום להסתובב ולברוח לפני שיהפוך לארוחת הערב שלו?
על פי התיאוריה של זהבי מדובר על עיקרון על פיו בעל החיים החלש יותר או סתם הזכר המיוחם מפגינים את בריאותם, חוזקם, אומץ לבם או יופיים בדרך קשה ומכבידה אך כזאת שהופכת את המסר שלהם לאמין יותר. “רוצה להתעסק אתי? יאללה בוא, נראה אותך גבר”, אומר הצבי לטיגריס הרעב הניצב מולו. “ראית איזה יפה אני ואיזה זנב גדול יש לי?” אומר הטווס המיוחם, כשהוא פותח את זנבו המפואר מול זוגתו הפוטנציאלית, “תראי מה אני סוחב עליי ובכל זאת אני מצליח לשרוד בתוך הג’ונגל הזה. בואי מותק, נסי ותיהני”. ההסבר לכל אלו עומד באמינות המסר- רק החזק באמת והבטוח בעצמו יכולים להרשות לעצמם להעביר מסר כזה ולהישאר בחיים. וכמה שזה נשמע עומד בניגוד לכל היגיון ולתורת האבולוציה של דרווין הוא כנראה עובד, כי עובדה.
וברור שרק מדען יהודי שנולד וגדל פה עם אמא יהודייה, שחיה את עקרון ההכבדה עוד לפני שהיה לו שם, יכול היה לחשוב על רעיון כזה.
והנה עקרון ההכבדה בגרסת החגים היהודיים, כמו שאנחנו גדלנו עליו דורות שלמים:
זה היה מתחיל בהחלטה על האירוח של ארוחת (או ארוחות) החג. ולא חשוב כמה הייתה אם המשפחה עסוקה, או עייפה או שהבית לא היה מספיק גדול, או שהמצב הכלכלי לא היה משהו, עצם הרעיון של נטילת הזכות לארח היה משול להכרזת מלחמה.
ואז הגיעו הדיונים על כמות ורשימת המוזמנים. כל הסכסוכים, השנאות, הטינות והברוגזים היו מוסרים הצידה לזמן מה, ובלבד ששולחן החג יהיה עמוס באורחים בני המעגל הראשון והשני (והמהדרין נהגו אף להרחיבם). מוּסָרִים הצידה לזמן מה, כי אין כמו שולחן החג כדי לסגור חשבונות ישנים ואין כמו הימים שלאחר החג להתעסק במי אמר למי ולמה ואיך ומתי נחזיר למנוולים האלה כגמולם. המדקדקים נהגו להחליט ולהקדים את ההזמנות לכדי שבועות לפני החג, שמא יעלו בדעתם המחותנים, לא עלינו, להזמין ראשונים. ואיך נבוא אתם חשבון על כך שהם אף פעם לא מזמינים? ולכן היה זה אך טבעי שהזמנות לראש השנה נהגו להיעשות עוד בתחילת החופש הגדול.
ואז הגיע זמן התכנונים הלוגיסטיים הסבוכים- איפה ואיך מציבים את השולחנות? ממי לוקחים כיסאות? (“הזיסמנים נוסעים השנה למחותנים, ואפשר לקחת מהם 6 כיסאות לחג”, זוכרים את הדיאלוגים האלו?) מי נשאר ללון ואיפה נלין אותם? קמב”צות חגים במיטבה.
ועם התקרבות מועד החג (כשבועיים לפניו או מעט יותר) נכנס הטירוף להילוך גבוה ומעשי הרבה יותר. אחרי תכנון הארוחה, שהיא משימה לא ממש מסובכת בהתחשב בכך שתפריט החג אינו משתנה לעולם, מגיעות הקניות. בשרים ודגים אצל הקצב, ירקות בחנויות הירקות או בשוק, שונות- במכולת או בסופר השכונתי. ואל יקל הדברים בעיניכם. מדובר בלוגיסטיקה מורכבת ומדויקת- מה אפשר לקנות ולהקפיא? מה אפשר לקנות ולשמור מספר ימים במקרר ואיזה מוצרים ניתן לקנות ממש מוקדם כי אינם מתקלקלים או מתכלים (קמח, אורז, דבש ודומיהם)? וכך במשך שבועות נצפו זכרי המשפחה כשהם סוחבים אתם שקיות או סלים עמוסים לעייפה.
בימים הסמוכים ממש לחג נכנסת מלאכת התקנת הארוחה (או הארוחות) לטירוף מתוזמר המנוצח בדייקנות על ידי אם הבית. כל דרי הבית מגויסים למשימה. פטורים ניתנים רק ליולדות טריות או לחיילים בשירות סדיר.
בוקרו של ערב החג הוא הקרשנדו של התהליך כולו – בגזרת הסלון נדחף ריהוט הסלון לפינה, השולחנות מונחים בסדר מדויק עד ליצירת שולחן אחד ארוך או בצורת ח’ וסביבם הכיסאות (המושאלים ברובם), המפות נשלפות מארון החגים ונפרשות על השולחנות ועליהן מונחים כלי האוכל לפי מספר הסועדים- 3 צלחות ו 2 כוסות לכל סועד והסכום בהתאם. (היו עוד כלים ללפתן ולעוגה ולקפה, אבל הם הושארו על שולחן המטבח). בו בזמן בגזרת המטבח עסוקות בנות הבית בסיום הבישולים. להבדיל מכל הימים הקודמים, כל זר מיותר ומסולק.
כשעה לפני בוא האורחים (או כניסת החג היציאה לבית הכנסת, תלוי במשפחה) נשלחים בני המשפחה בהיסטריה להתקלח ולעטות על עצמם את בגדי החג (שגם הם נקנו בדרך כלל בתוך טירוף ההכנות לחג).
ועדיין השיא עוד לפנינו.
זמן הארוחה (שבה המארחת לעולם אינה יושבת או אוכלת שהרי היא עסוקה מדי באירוח) לאחריה באים הפינוי והניקיונות. אף אחד לא הולך לישון עד שהכל לא חוזר למקום (פטורים רק ליולדות טריות ולחיילים בשירות סדיר). העזרה היחידה המתקבלת (ואף מתבקשת) היא הסיוע בהורדת הכלים בסיום המנה והגשת המנה הבאה לשולחן ורק זאת מפאת קוצר הזמן ולא משום פאה אחרת.
היום, ברוב הבתים מדובר על אירועים היסטריים אך היסטוריים, אם כי לא היסטוריה ממש עתיקה. נדמה לי שהשכלנו גם אנחנו, בני העם שהמציא או גילה את עקרון ההכבדה, להבין שחשוב ומרתק ככל שיהיה, הוא די מיותר. אם יש מולך זאב מורעב ועצבני- אולי פשוט כדאי שתברח במהירות הכי גדולה שיש לך במקום לעמוד מולו ולשחק משחקי כבוד?
וככה גם בחגים המתרגשים עלינו. אם אנחנו עייפים או סתם לא בא לנו לארח ואפילו להתארח, או שהמשפחתיות מעיקה עליכם מותר ואף רצוי לתת למישהו אחר לארח, או לנסוע בתקופת החגים, או להזמין אוכל מוכן (רצוי איכותי, בכל זאת לא נעים) או לתת לאורחים הזדמנות לקחת חלק פעיל בכל חלק של ארגון החג.
ושתהיה לכולנו שנה טובה, רגועה ומעניינת.
כיף לחזור לכתוב לכם. התגעגעתי.
תגובות
