ביום שאחרי
יום אחד זה יקרה גם לכם.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
בוקר אחד, קרוב יותר ממה שאתם חושבים, תתעוררו ותגלו שאחרון הילדים עזב את הבית. וזה יכול להיות לשנת שירות, לצבא, לטיול הגדול טרום לימודים, לאוניברסיטה מרוחקת, לדירה עם בת הזוג או אפילו לדירה תל אביבית מעופשת עם שותפים.
וערב אחד תשבו, את הוא, מול הטלוויזיה ותשאלו את עצמכם אם זהו “הקן שהתרוקן” ששמעתם וקראתם ודיברתם עליו? האם זה הקן השקט שלכם?
ולא שלא היו שום סימנים מוקדמים, בטח שהיו, הרי כבר שנים שהילדים המתבגרים נכנסים ויוצאים מהבית בשעות עצמאיות שלחלוטין אינן מסונכרנות עם השעון הבורגני של חייכם. כבר שנים שהם יוצאים ושבים לימים שבועות ואפילו חודשים. ושנים הבית מתנהל בשיטת הדלת המסתובבת: ילד אחד נוסע, השני חוזר והשלישי מסבלט את חייו אצלכם בקומת המגורים. אבל החדר שלהם עדיין שלהם והבגדים בארון והבלגן שמעיד שהם עדיין כאן.
ושנים חיכיתם ופנטזתם על היום הזה: בשנים הרחוקות של לילות לבנים ושינה לא רצופה ושל השכמות מוקדמות (מדי) בשבתות ובחגים ושל היסעים והסעות, שנים של עשרות קבוצות ווטסאפ פעילות מדי של הורים בכיתה, חוגים וכל מסגרת שבה נדרשת מעורבות הורית. שנים של ליווי ועידוד במשחקי כדורסל / כדורגל / תחרויות לחימה / מופעי מחול, של סיומים וטקסים ומסיבות בגן/בתי ספר/חגים/חוגים, בהם מצאתם את עצמכם ישובים בצפיפות בלתי הגיונית בשעות בלתי מתאימות, בחדרי כיתות או חדרי חוגים ומחכים שהסיוט יגמר כבר ולחילופין מתרגשים עד דמעות בטקסי סיום וקבלת תעודות.
שנים בהם הפכתם מהורים אהובים נערצים להורים מפדחים ומבאסים וחיכיתם בסבלנות ובאהבה, גם אם בחוסר אמונה, שיעבור להם. עד שהם התבגרו ועבר להם.
שנים של אינסוף מכונות כביסה ביום ובישולים לגדודים (הכולל את ילדכם וכל ילדי השכונה והכיתה והתנועה) וביקורים שבועיים בסופרמרקט הזול ועוד ביקורים יום יומיים לסופר השכונתי לצורך “השלמות”.
שנים של ג’ינגלול בין העבודה והבית ותעדוף הצרכים (שלכם מול שלהם - שלהם קדמו תמיד) ויממות קצרות מדי, או ארוכות מדי, בנות 24 שעות.
ושנים של ארגונים והתארגנויות ותפקידי מפתח של קמב”צ הבית, שׁוֹפֵר הילדים וכספומט נייד.
שנים של בדיקת גבולות ושל גיוס הסמכות ההורית והתרסקותה ובנייתה מחדש.
שנים של חופשות בתי ספר ארוכות ויקרות מדי שהפכו מ”איך לעזאזל אני מעסיקה אותם חודשיים שלמים?” עד, “יש מצב שהוא קם לפני 2 בצהריים ו/או עוזב את המסכים ומוכן לבלות אתנו קצת זמן איכות?”
ושנים של פחדים ותקוות: שייוולד לא בריא - שלם- ומושלם, שלא יגדל, שלא יתפתח כצפוי, שלא יחלה, שיצליח, שיהיו לו חברים, שיעזוב כבר את החברים האיומים האלה, שיצליח לעמוד בלחצים החברתיים, שיהיה בן-אדם, שיהיה שלם עם עצמו, שיהיה מאושר, שיעבור כבר את המשבר הזה, שיתאהב, שיעזוב כבר את החברה הזאת שלא מתאימה לו, שלא ישבר לו הלב, שיצליח לשרוד את מערכת החינוך, שיגמור את הבגרויות, שיתבגר, שיחזור בשלום עם האוטו, שלא ישתה, שלא ישתה יותר מדי, שלא ישתה וינהג, שיפרוץ השלום ולא יתגייס, שיחזור בשלום מהצבא, שיחזור כבר מהטיול הגדול, שיחליט כבר מה הוא רוצה, שיקבל ציון טוב בפסיכומטרי, שירשם ויתקבל לאוניברסיטה... אתם מוזמנים להשלים את הרשימה הבלתי מסתיימת הזו.
ושנים פחדתם מהרגע הזה או הדחקתם את בואו - שהבית יהיה ריק מדי ושקט מדי ומסודר מדי. שלא תִּדָּרְשׁוּ תתבקשו ויצפו מכם - שלא יזדקקו לכם, שלא תדעו, שלא יערבו אתכם, שלא מספיק יספרו או יתייעצו אתכם, שלא תכירו את החברים שלו, שלא יהיה לכם מקום בחיים הבוגרים שלו.
וגם אתם, שפחדתם מהרגע הזה, ועשיתם חמישה ילדים ועד שבן הזקונים עוזב, אתם כבר סבא וסבתא גאים ואוהבים, אפילו לכם זה יקרה.
ואחרי שאפילו עזרתם לו למצוא חדר או דירה, לארוז ולארגן ולערוך אתו קניות של רהיטים ומוצרי חשמל (כולל מכונת כביסה, כי כמה אפשר להמשיך לכבס לו?!) וכלי בית, גם אז אתם עדיין קוראים לחדר שלו – החדר שלו. וייקח זמן, אם בכלל, עד שתחליטו להפוך את החדר שלו לחדר הארונות שתמיד חלמתם עליו, או לחדר העבודה או אפילו להרחיב את האמבטיה על חשבון החדר - כי מה יקרה אם הוא ירצה לחזור הביתה? ומה הוא ירגיש אם תשתלטו לו על החדר?
ואז ערב שקט אחד, אחרי שסיימתם לערוך שיחות טלפוניות עם כל אחד מהצאצאים כדי לבדוק שהכל בסדר, תשבו בסלון מול הטלוויזיה בסלון שלא התבלגן בכלל ותחשבו אם להפעיל את המדיח למרות שיש בו כל כך מעט כלים ותזכרו שסל הכביסה עולה על גדותיו וצריך להעמיד מכונה ופתאום תגידו -
יש!!!!!
תרגישו קצת כמו בני נוער שההורים שלהם נסעו לחופשה ארוכה והשאירו להם את הבית.
כי הילדים בסדר, והכל בסדר הנכון, והבית שבנינו לנו שממנו הם יצאו הוא הבית שלהם בלב לתמיד. כי נשארנו יחד, למרות כל המשברים והתקופות שלא היינו בטוחים, כי גם שאנחנו לא עסוקים בשגרת הפעלות וב”הבאת? החזרת? קנית? שילמת? דיברת עם המורה?” עדיין ימינו מלאים בעשייה. כי גם כשהילדים לא פה עדיין יש לנו על מה לדבר.
כי עכשיו אנחנו יכולים לצאת לחופשות ארוכות או לטייל במקומות הרחוקים ואקזוטיים שתמיד חלמנו עליהם (או לפחות לתכנן את הטיול), ואנחנו יכולים לעשות ספורט או להירשם לחוג מקרמה בשעות שמתאימות לנו (טוב, אולי לא מקרמה) או ללכת לסרט ביומית. ואנחנו יכולים לשפץ את הבית ולהתאים אותו לצרכינו (ויכולים גם לא). ולהסתובב בבית בפיג’מות לא ייצוגיות. והמקרר יכול להזכיר את הימים הסטודנטיאליים שלנו ולכלול רק חלב וגבינה וטיפונת ירקות (כי לא בא לנו לערוך קניות למרות שהבית ריק). ואנחנו יכולים גם ליהנות מהשקט.
וביום חמישי נלך לסופרמרקט ונעשה קנייה גדולה (ונבדוק שיש מספיק קופסאות פלסטיק חד פעמיות בארון ואם אין, אז חייבים לקנות) וביום שישי נבשל ביחד המון אוכל כי הילדים יבואו לאכול בערב או מחר ובטח ייקחו הביתה קופסאות מלאות באוכל של בית.
וכשנשב כל המשפחה בארוחת שישי ונדבר ונספר ונקשיב ונצחק ונתווכח ונהיה שם אתם ובשבילם בלב ובנפש, נביט בהם ובעצמנו ונחליט שאולי בכל זאת עשינו עבודה לא רעה. ונזכיר לעצמו שהילדים האלה, גם אם אינם ילדים עוד, תמיד יישארו עבורנו הילדים שלנו ואנחנו לנצח נהיה ההורים שלהם.
יום אחד זה יקרה גם לכם, אני מבטיחה.
תגובות
