מה עושים עם תקופה קשה?
“לא מתאים לי עכשיו” היא קוטעת את השיחה בדמעות, “זה לא זמן טוב בשבילי, זאת פשוט תקופה קשה ולא בא לי.” ואני כל כך מבינה אותה
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
לא חשוב על מה דיברנו ומה בכלל הצעתי שלא בא לה עליו, האפור הזה עם הנטייה להשחיר, מאפיל על כל דבר מסביב.
ויש לה סיבות טובות לנפילה הזו - הבת שלה הודיעה לה שהיא מתגרשת (וזקוקה לכל התמיכה הנפשית וגם הכלכלית שאמא יכולה לתת), העסק המשפחתי שלהם נתקע והיא פוחדת מהתמוטטות כלכלית ואמא שלה בת ה-85 מזדקנת לא בטוב. והיא נקרעת בין הרצון ואולי החובה לעזור ולתמוך בכולם לבין הרצון לשלוח אותם לחפש מי... ומתמרנת בין טיפולים וסידורים ובירוקרטיה וחייבים וחובות. והיא מרגישה כל כך לבד, למרות שהיא מוקפת אנשים. הכול חשוב וכולם נזקקים ולא פלא שהיא לא נמצאת שם, בסדרי העדיפויות של עצמה.
“ואת יודעת מה הכי מבאס אותי?” היא שואלת וצוחקת “שמה שהכי העסיק אותי בשבועות שלפני, זה תכנון הטיול הארוך שלנו למזרח שהיינו אמורים לנסוע בחורף.”
אבל ככה זה תקופה קשה - היא תמיד נופלת עלינו ברגעים לא מתאימים. ברור, כי לא באמת יש זמנים מתאימים לתקופה קשה. נכון?
באידיש יש משפט ענק שאומר “האדם מתכנן והאלוהים צוחק” – (בשפת המקור “דער מענטש טראכט, און גאט לאכט” - זה נשמע יותר טוב ואפילו מתחרז. ככה היא האידיש, מלטפת, צובטת וצוחבקת באותו משפט. הלוואי שיכולנו גם אנחנו.)
תקופה קשה נולדת מתוך משבר - וכמה מקסים לגלות שבעברית המילה מַשְׁבֵּר באה מתוך המִשְׁבַּר התנכ”י, שהוא בעצם הכיסא עליו היו מושבים את היולדת במהלך הלידה. הרבה לפני שהתורות הניו אייג’יות, הרוחניות והקאוצ’רים “לימדו” אותנו שממשברים צומחים, באה הסמנטיקה העברית וקבעה עובדה.
תקופה קשה נולדת מתוך משבר - ופעמים רבות אנחנו מתבוננים באסון המתגלגל כמו על מפולת שלגים - אנחנו רואים ויודעים ומרגישים איפה ואיך זה התחיל אבל אין לנו שום יכולת לעצור את המפולת. המשבר מפגיש אותנו עם כל הרגשות המפחידים בחיינו - כעס, ופחד, וחוסר אונים, וחוסר שליטה.
וזה נורא מבאס, שבאים זמנים כאלה.
זה מפגיש אותנו עם חוסר האונים - כי הדברים מסביבנו לא באמת בשליטתנו.
וזה מבהיל - כי מה יקרה אם הדברים לא יסתדרו ולעולם לא יחזור להיות בסדר?
וזה מעליב - כי מה עשיתי לא טוב? איפה טעיתי ולמה אני שוב נופלת במקומות הללו?
וזה מתיש - כי חייבים להמשיך לתפקד וכי כמה אפשר להמשיך להחזיק? או להילחם? או להעמיד פנים שהכל בסדר בעוד הדברים ממשיכים להתמוטט?
או שזה משתק - כי פתאום באמת לא בא לי. כלום לא בא לי. ומה שבאמת בא לי זה להיכנס למיטה ולחכות עד יעבור זעם. ולפעמים זה מכניס לפעילות יתר - לעשות לעשות ולפעול ולפעול רק לא להרגיש ולא ליפול.
וזה מעוור – כי לאפורים ולשחורים יש נטייה להשתלט על כל הצבעים האחרים ולגרום לי לא לראות גם את הצבעים האחרים. יש כאלה שיגידו שזה פוקח עיניים - אבל דווקא לא לדברים הטובים, אלא לחשבונאות ולעלבונות.
בגיל מסוים, אחרי המשכנתא והילדים הקטנים והמרוץ גדול של החיים זה אפילו מאוד מפתיע - כי מה, לא גמרנו את המשברים הללו בסבבים אחרים מוקדמים יותר של החיים? זה לא כבר הזמן הזה של “המנוחה והנחלה”?
ואני רוצה לחבק אותה ולהזכיר לה שהחיים שלה היו מלאים בקשיים ובתקופות קשות ומשברים, אבל גם מלאים באושרים קטנים וגדולים, באהבות ובהצלחות ובמשפחה ובחברים. שאם היא רק לרגע תעצור ותנשום, היא תוכל להיזכר ולהיאחז גם בטוב. שבמהלך חייה היא הצליחה לרקום סביבה מארג אנושי שיכול לשמש רשת הצלה פרושה תחתיה. שיש סביבה מלא ידיים מושטות לעזרה וכתפיים פנויות שאפשר לבכות עליהן ברגעים שנזקק לה. שיש לה ארגז כלים לטיפול במשברים - רק שהיא צריכה להיזכר איפה היא הטמינה אותו. שאף אחד (חוץ מהיא עצמה) לא באמת מצפה ממנה להיות כל הזמן חזקה ובשליטה ושוונדוומן היא גל גדות בהוליווד (וגם היא משתמשת בכפילות לפעלולים הקשים במיוחד).
אז במקום זה כתבתי לה שיר.
תרגול בשחרור
שַׁחְרְרִי אֶת עַצְמֵךְ
וּתְנִי לְעַצְמֵךְ לִגְדֹּל, אֲבָל גַּם לִפֹּל
אֲבָל קֹדֶם לִנְשֹׁם.
שַׁחְרְרִי אֶת עַצְמֵךְ,
אַל תִּתְּנִי לָךְ לַעֲצֹר אוֹתָךְ.
אָז יֵשׁ לְךָ רְגָעִים שֶׁל חֻלְשָׁה וּפַחַד,
וְיֵשׁ לְךָ רְגָעִים שֶׁל פִּקְפּוּק וְהִסּוּס,
וְיֵשׁ לְךָ רְגָעִים שֶׁל סְפֵקוֹת וּתְהִיּוֹת,
וְיֵשׁ לְךָ רְגָעִים שֶׁל עֶלְבּוֹן וְדֶמַע,
אַל תִּבָּהֲלִי,
חַבְּקִי אוֹתָם קָרוֹב וּתְנִי לָהֶם פָּשׁוּט לִהְיוֹת.
תַּרְפִּי,
וּתְנִי לָהֶם לַחְלֹף כִּי הֵם רַק רְגָעִים
עִצְרִי,
כִּי הָרִיצָה שֶׁלְּךָ הִיא לְעֵבֶר שׁוּמָקוֹם
נִשְׁמִי,
כִּי הַתָּאִים זְקוּקִים לַחַמְצָן כְּדֵי לִחְיוֹת וּלְהִתְחַדֵּשׁ
נוּחִי,
כִּי הַלֵּב זָקוּק לִמְנוּחָה וּלְנֶחָמָה
קוּמִי,
רַק כְּשֶׁיַּתְאִים לָךְ,
גְּבוֹהָה, חֲזָקָה, יָפָה וּשְׁלֵמָה יוֹתֵר.
וְאַל תִּתְּנִי לְעַצְמֵךְ לַעֲצֹר אוֹתְךָ מִלִּהְיוֹת אַתְּ.
ואחרי שכתבתי את השיר - הלכתי לקחת את הכדור הוורוד, כי זה מה שהרופא המליץ לי לקחת כשאני ממשיכה לדבר ולהמציא לעצמי דמויות לצורך הדיאלוג הפנימי.
תגובות
