זאביק
זאביק הוא כלב מגזע מעורב וגדול, שילוב לא ברור של כלב זאב ופרווה זהובה כמו של גולדן רטריבר ולכן קיבל את השם זאביק... אבל אני לא מתכוון לכתוב על זאביק ועלילותיו, אלא “רק על עצמי לספר ידעתי”, כדברי המשוררת.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
זאביק הוא כלב מגזע מעורב וגדול, שילוב לא ברור של כלב זאב ופרווה זהובה כמו של גולדן רטריבר ולכן קיבל את השם זאביק, לא בדיוק שם גברי כמו רקס או רמבו, אלא מין שם חיבה מרוכך וחמוד. אבל אני לא מתכוון לכתוב על זאביק ועלילותיו, אלא “רק על עצמי לספר ידעתי”, כדברי המשוררת.
כשעברנו לשוהם לפני 14 שנים, לבית פרטי עם גינה גדולה, כמעט בכל בית היה כלב. זה התאים לחלום הפרברי המקובל. אני, שלא גידלתי כלב בילדותי כי גדלתי בדירה בקומה השלישית בחיפה, התנגדתי. לא היה לי מושג באילוף כלבים וזה נראה לי עול כבד. אבל הבנים התחננו לאמץ כלב כי לכולם יש. הסכמתי לבסוף לאמץ גור, רק בתנאי שהם יהיו אלו שיטפלו בו יוציאו אותו פעמיים ביום לטיול, יאכילו אותו וינקו אחריו. הם כמובן הבטיחו, אבל לך תסמוך על הבטחות של ילדים. אחרי כמה סיבובים לעשיית רושם בשכונה והצגתו של הרכש החדש, מהר מאד מצאתי את עצמי אחראי בלעדי לטייל עם זאביק שגדל להיות כלב חזק ויפה, לדאוג בזמן לקנות לו בונזו, לחסן אותו פעם בשנה, לרחוץ אותו בשמפו נגד קרציות ופרעושים ולסתום את הבורות שחפר בגינה. נכשלתי כשלון חרוץ בחינוך! לא בחינוכו של זאביק, אלא בחינוך של איתי וליאור לקחת אחריות. כשדרשתי שייצאו איתו לטיול מוקדם בוקר דרישותיי נבלמו בפיהוק ארוך והסתובבות לצד השני במיטה. ואחרי הצהרים הרי יש להם עיסוקים חשובים כמו חוגים מחשב וטלוויזיה, אז מה אני מבלבל את המוח עם הדרישות לצאת עם זאביק. אז פשוט נכנעתי ולקחתי עלי את כל המטלות (אם הם לא מסדרים את החדר וזורקים את הבגדים על הרצפה או לא שוטפים כלים אחרי האוכל זו עוד עדות לכישלוני כמחנך).
בלית ברירה יצאתי עם זאביק יום יום לטיול. טיול שהתחיל תמיד עם הרגשת תסכול, למה דווקא אני צריך לצאת איתו? אבל בדרך כלל המשיך הטיול בנחת. זו הייתה הזדמנות ליציאה לטבע שבפארק שוהם כדי לחוות את השינויים בעונות השנה את הפריחה בחורף ואת טעם התאנים הבשלות בקיץ. היה גם כיף לשוטט בגנים ולהתמלא גאווה כשילדים היו מבקשים ללטפו. לזאביק מזג טוב, הוא אוהב אנשים וילדים והם אוהבים אותו בחזרה. זאביק נובח רק על כלבים זכרים אחרים, היה צריך כוח רב לבלום אותו ברצועה כדי שלא יתפתח קרב עם כלב זכר אחר על הטריטוריה. זה היה הנימוק שאשתי נתנה כאשר סירבה לחלוק עימי במשימת הטיול היומי. לא היה לה די כח להחזיק ברצועה ולבלום אותו כאשר כלב אחר עבר בסביבה. כדי לפתור את הבעיה הציעו לי לסרסו וכך יירגע. המחשבה לסרס את הכלב, לגזול ממנו את האפשרות לקיים יחסי מין, הרתיע אותי.”זו חוצפה להתערב עם סכין המנתחים בטבע החייתי רק כדי שלנו, בני האנוש, יהיה קל יותר לשלוט באינסטינקטים הטבועים בחיה”, כך אמרתי בביטחון לכל מי שרצה לשמוע. הפסיכולוגיה כבר עסקה רבות בפחדי הסירוס של הגבר המודרני ולכן המחשבה שאם אתה מסרס את הכלב שלך אתה גם מסרס חלק מהגבריות שלך, אינה רחוקה מהמציאות. אינני יודע מה המניע החזק יותר, האידיאולוגי או האגו הגברי. אולי שילוב בין שניהם, אבל זאביק לא סורס. זה לא אומר שנהנה מחיי מין סוערים - בעלי הכלבות הגזעיות בשוהם לא הסכימו לשידוך עם כלב מעורב, מה גם שחלקן הגדול של הכלבות הזמינות ברחוב היו מעוקרות, שוב כי זה נוח יותר לבעלים שלא להתעסק עם גורים (מעניין אם גזילת האימהות הטבעית מכלבות על ידי עיקור מעורר רגשות דומים? חומר למחשבה לפמיניסטיות).
כמעט בכל שנה היה זאביק גורם למשבר קטן: כמה פעמים ברח מהחצר כשהשער היה פתוח ותופס הכלבים המקצועי של שהם היה מחזירו תמורת 500 שקל קנס שהעשירו את קופת המועצה המקומית, לעיתים אנשים טובים היו מחזירים אותו ללא תמורה ולעיתים הייתי מוצא אותו במרכז המסחרי אוכל שאריות של פיצה. לבסוף נאלצנו לקשור אותו לשרשרת ארוכה בחצר. אומרים שכלב מרתיע גנבים. הגנב שלקח את אופני מהחצר לא התרשם. זאביק הרי כלב מנומס ולא נובח על אנשים אפילו שהם זרים. מה לעשות, זה החינוך שקיבל בבית.
לפני 4 שנים התחילו עיניו לשנות את צבעם ללבן. רצתי לוטרינרית הכי טובה בארץ המתמחה במחלות עיניים לכלבים. הטיפולים לא עזרו, הקטראקט בעיניים החמיר ולא כמו אצל בני האדם, לא ניתן לבצע ניתוח קטראקט אצל כלבים והיום הוא עיוור לחלוטין. כמובן שזה העציב אותי מאד, לאבד את הראיה זו טרגדיה, הוא בטח סובל נורא, חשבתי, ושרוי בדיכאון. אבל מומחה הסביר לי שלכלבים אין תודעה כמונו. הוא לא זוכר שפעם ראה ואינו ומתאבל על אובדן הראיה, אלא מסתגל למצב החדש ומשתמש בחושיו האחרים. בטיולים איתו היה נתקל לפעמים במכשולים והמצב בינינו התהפך - במקום כלב שמשמש להנחית אדם עיוור, אני הייתי “אדם נחיה” של הכלב העיוור. זאביק השתמש בחוש הריח המפותח שלו ונהנה מהטיול היומי, כאשר הוא מריח כל פינה ועץ ומטיל את מימיו כאילו לומר לכלבים האחרים בהתרסה, “אני אולי עיוור אבל עדיין יכול לסמן את הטריטוריה שלי”.
התדרדרות במצבו הבריאותי נמשכה, הוא איבד בהדרגה את שמיעתו ואף הפסיק לנבוח על כלבים זכרים, אין לו מרץ ואת רוב זמנו הוא מבלה ברביצה ללא תנועה. אבל נשאר לו תיאבון בריא ואת קערת האוכל הוא מסיים תמיד. 14 שנים בשנות כלב מקבילות ל-98 שנים בחיי אדם. אני מהרהר לא פעם איך הייתי מרגיש אם בגיל 98, עיוור, חרש וחלש, בני משפחתי היו שולחים אותי למות על הקרח כמו שנוהגים האסקימוסים עם הזקנים. האם חיית מחמד צריכה למות כאשר היא מפסיקה להיות “מחמד” והופכת לעול?
ולכן עולה השאלה, האם לא עדיף לגאול אותו מייסוריו ולהרדימו. הבן הקטן ליאור, שהוא כבר בן 22, אומנם לא מטפל בו או מוציא אותו לטיול כבר שנים, אך עדיין אוהב אותו ואומר שלא נעיז אפילו לחשוב על הרדמתו. שאר בני המשפחה מתלבטים. את התשובה נתן לי אדם שמנוסה בגידול כלבים. “שאל את עצמך, האם אתה רוצה להרדים את הכלב כדי להקל עליך את עול הטיפול בכלב נכה, או שאתה בכנות חושב שהוא סובל סבל קשה כל כך עד שעדיף לו מותו מחייו?” הלוואי והייתי יכול לשאול את זאביק עצמו מה הוא חושב על הדילמה, אבל כידוע אינני ד”ר דוליטל שדיבר חופשי בשפת החיות. אז מה עושים? אולי למישהו מהקוראים יש תשובה?
תגובות
רינה גיל | 13:49 07.07.17