כי אדם יוצא מהבית והבית אינו יוצא מן האדם
“כי אדם יוצא מהבית והבית אינו יוצא מן האדם. הוא נשאר, על קירותיו ועל התלוי בהם ועל חדריו ודלתותיו הנסגרות בזהירות. או כי הבית מתרחב והולך ונעשה לדרכים שבהם ילך זה שיצא מן הלב” יהודה עמיחי מתוך “ברוח הנוראה הזאת
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
לפני כשבועיים הגוזל שלי עזב את הבית. זה היה הגוזל האחרון שגר בו. בתהליך טבעי, אך כאוב, שנמשך כ-7 שנים, עזבו שלושת הגוזלים את הקן. ליום המעבר הזמנו משאית שהגיעה בשעת ערב. כל חפץ ורהיט שהועמס עליה לקח אתו גם חתיכה קטנה מלבי. ואחרי שעה ארוכה של העמסה, המשאית יצאה לדרכה ובני נכנס לרכבו הקטן והעמוס ונסע אחריה, שמח ועצוב ונרגש. את הדמעות, שנאגרו בשמורות עיניי במהלך שעות האריזה, הצלחתי להחזיק עד שהמשאית והילד יצאו מטווח הראייה.
ועכשיו נשארנו לנו לבדנו בקן שבנינו יחד.
והקן, כך גיליתי בשנים האחרונות, כבר הפך גדול על מידותינו ועל צרכינו. אין לנו באמת צורך בבית בן 6 חדרים ומכיוון שאין רִיק, כל חדר רֵיק הופך למחסן לחפצים, שגם בהם אין לנו באמת צורך. כבר שנים שאנחנו מתחבטים בסוגיית הבית - להישאר או לעבור? לשפץ או למכור? תל אביב או שוהם? זה הבית שהקמנו ובו גידלנו את ילדנו מאז קטונתם. פה חווינו את רגעי האושר במקביל לרגעי השפל של חיינו (עד כה). חדריו הפכו במהלך השנים לחדרי לבי וקירותיו ספוגי זיכרונות. עבור ילדנו, על אף שבגרו ועזבו, זה “הבית”. ככה הם קוראים לו. העברית, שפתי האהובה, מצמצת את הביטוי בית. באנגלית יש הבדל בין שתי המילים המתורגמות בשפתנו לבית-House לעומת Home. הראשון הוא הבית הפיסי, הקירות החדרים החפצים והשני הוא האנשים והרגשות הדרים בין חדריו. או כמו שאומר הביטוי, שלא לומר הקלישאה Home is where your heart is.
ומתברר שגם בית, כמו אלו שחיים בו, משתנה ומזדקן ויום אחד אינו מתאים עוד. ולפתע מתגלה שרבים בו החדרים והחפצים מאשר האנשים הדרים בו, אשר אוחזין בו מכל הסיבות שמניתי, סיבות טובות וחשובות אך בה בעת מעיקות. ודומה שלבני הדור שלי קשה הדבר שבעתיים כי אנחנו, רובנו, גדלנו בנורמה שבית הורים נשאר בית הורים גם שנים אחרי שאנחנו פרחנו ממנו. ביתם נשאר ביתנו עד יומם האחרון.
ואחרי כל ההתחבטות והלבטים, נפל הפור על מעבר לדירה קטנה יותר פה אצלנו ביישוב. התמזל מזלנו ולא חיפשנו הרבה, בדירה השלישית או הרביעית שאליה נכנסנו פתאום הרגשנו שנינו, שזה המקום שנוכל להפוך לביתנו החדש. דירה שקירותיה היו ספוגים בריחות של משפחה חמה ואוהבת. כמו בהתאהבות - קודם בא הרגש ואחר כך הוא מתורגם למעש (ובמקרה דנן לבירוקרטיה סבוכה הקשורה לרכישת מקרקעין, בשפת עורכי הדין).
בדיוק לפני שנתיים, לפני חג הסוכות 2015, כתבתי פה טור תחת הכותרת “הרהורים על בית”. בטור ההוא סיפרתי על אריזת בית ההורים, מספר חודשים אחרי מות אבי וערב מעברה של אמי לבית הורים. היינו אז צריכים לארוז בית שלם בן 4 חדרים ועשרות שנות חיים משותפים, שכלל אינסוף חפצים, כלים, פסלים, ספרים, תמונות, קלסרים, ניירות, מסמכים, אלבומים ובעיקר זיכרונות. הקושי לא היה באריזה עצמה, אלא בתהליך הבחירה, הניפוי ובעיקר הפרידה מכל אותם החפצים שהרכיבו את פאזל חייהם. אמא עברה לדירת חדר וצ’ופצ’יק ב”משען” ולא הייתה כל אפשרות להעביר אתה את כל אותם דברים שהיא אהבה וליקטה במהלך חייה. כדי למנוע את שברון לבה, ארזנו את הבית רק לאחר שהיא עצמה עברה לביתה החדש. שתי משאיות גדושות יצאו מהבית ההוא. עד היום, שנתיים אחרי, היא נזכרת מדי פעם בחפץ כזה אחר שהיה לה בביתה ושואלת מה עשינו אתו ואיך זה שלא לקחנו אותו, אחותי ואני, אלינו הביתה. עד היום היא מתקשה לקרוא לדירת החדר שלה במשען, בית.
ובאותו שבוע מיוזע ומדמיע, בקיץ לפני שנתיים, בינות לקרטונים ושקיות הזבל הגדולות הבטחתי לעצמי לא להגיע למצב כזה של בית שמלא באינסוף חפצים אהובים וחשובים, אך לא ממש נדרשים. הבטחה שלא היה סיכוי שאצליח לקיים. גם ביתי שלי מלא בחפצים כאלה. בדיוק כמוה, גם אני ליקטתי במהלך השנים פסלים, תמונות, ספרים, אלבומים וניירות. ואלמלא נדרשנו למעבר לדירה קטנה יותר, יתכן שגם לא הייתי נדרשת לקיים את הבטחתי מאז. אבל מרגע שהוחלט על המעבר ועל אף שיש עוד חודשים רבים עד למעבר עצמו, אני עסוקה במיון ובפרידה. יותר במחשבות קצת פחות בפועל, ועדיין בכל שבוע נזרקות או נשלחות לתרומה שקיות מלאות. גם הניירת מקבלת פתאום יחס וטיפול אחרים. “מדד המיטלטלין” אני קוראת לזה. מה שיהיה לו מקום בבית החדש, יעבור וכל השאר ייזרק או ייתרם. יותר עניין של State of mind.
והמחשבות גם רצות קדימה לבית החדש שישופץ, עוד טרם כניסתנו אליו, כך שיתאים לצרכינו ועד שארגיש שהדירה שרכשנו תהפוך עבורנו לבית, שיקל עלינו את הפרידה מביתנו הנוכחי.
ובית? הרי הוא המקום בו נמצא הלב. וההורים.
תגובות
