הלואי שהיית כאן - סיפור
מתוך קובץ סיפורים חדש: "סיפורים ולב מתפוצץ"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
דרור שגב
“תסתכל אח שלי, תראה איך אני כדור אש שעף בשמים, אני טיל אנושי.”
תמיד המילים האלה היו מצחיקות אותי וגורמות לחיוך בלתי רצוני בזווית הפה שלי.
ברגעים האלה כשאיתי פריינטה הגדול היה אומר את המילים, חצי מגופו ניצב בתוך המים מכסים את טבורו, הוא היה מניף את ידיו כלפי מעלה וצועק לעבר השמיים השקופים. רק הירח המלא עד גדותיו ועדת הכוכבים שנצנצו היו עדים ופיזרו עבורנו הילה זוהרת של סרט קולנועי.
הים כולו היה שלנו, הדיונות היו בתוליות ודלוקות בלובנן מול הירח ולא זכור לי שצמחו מגדלים מצוחצחים סביב הים.
“אש בני זונות, אש בני זונות, בואו תראו איך נראית אש אמיתית”.
הוא היה ממשיך לצעוק, מורד בירח ובכוכבים, מורד בעצם בכול דבר ועניין. מרדנות, זה היה הסיפור שלנו.
איתי פריינטה היה האש של השכונה, בוער כמו לפיד. הוא היה יפה בחיוכו הכובש עיניו זהרו ופניו נראו כמו פסיפס מושלם.
בנות השכונה היו מתלחשות כשהיה עובר לאיטו בחוף הים חשוף וגלוי, ונדמה שדבר לא אוחז בו. הוא היה מחייך את חיוך השם זין שלו, תמיד נמשך לקצב הטירוף ולמקצב הבעירה.
אני ידעתי בביטחון את מה שידעו כולם, איתי הוא הילד הכי חכם בשכונה. הוא היה יכול בשנייה פתאומית וללא אזהרה לומר מילים שאתה כלל לא מוכן אליהן. מצטט מהספרים הכי מדהימים שאותם קרא בחוף הים, הוא קרא אותם בקול רם שוכב על השמיכה המפוספסת ואני קשוב לו, ראשי שעון על משענת כיסא הים הלבן, אז איך אני לא אזכור.
תגיד דרורי אתה מכיר את הסה? שמעת על קסטנדה?” כשעניתי בשלילה הוא היה מהנהן בחוסר אמונה, “אחי, אתה חייב לקרוא, הספרים האלה הם האמת, שמעת? זאת האמת”.
פעם בבית הספר הוא חיסל את המורה לספרות נוגה ששאלה אותו בפרצופה היהיר וחסר ההבעה, “מר פריינטה האם בשכונה יודעים מי זה הזקן והים? ואני מתכוונת לא לדייגים של השכונה, אלה שמתכופפים על המזח ושותים ערק מהבוקר”.
איתי קם מהכסא והביט בה במבט של תת אדם, ובמונולוג מדויק ציטט את כול האפיונים של הזקן הנאבק מול עצמו והים, בתוספת הערות ביקורת על הכתיבה העזה ודרכי המחשבה של המינגווי כלפי המבקרים ששתו לו את הדם. ואז באדישות הוא שאל אותה אם היא רוצה את זה עכשיו באנגלית.
כשנוגה פערה את פייה מולנו בתדהמה, הוא שאל בשיא הרצינות כשמבטו שורף אותה לחלוטין האם היא מוצצת ככה עם פה פתוח לכול הדייגים הזקנים של השכונה.
כולם צחקו ואותו השעו מהבית ספר לשבוע, אבל מאז אף מורה לא העז להתעסק איתו.
איתי פריינטה היה חכם אבל גם כנראה אכול פחדים כי תמיד חשש להיות לבד עם עצמו. כול ערב משך את החוץ הכי ארוך כדי שלא יגמר ותמיד רצה שאשאר איתו עד מאוחר ואם לא הייתי נשאר הוא היה מסתובב בשכונה, מחפש אנשים לקשור איתם שיחה אחרונה של סיום יום.
אביו, יוסי פריינטה, ישב בכלא תקופה ארוכה. הוא ישב על שוד מזוין וגם את זה כולם ידעו, למרות שאיתי מעולם לא דיבר על האירוע. אימו לאה עבדה בכול עבודה אפשרית, היא התקיימה עבורו ועבור אחיו הצעירים, רוני ויובל.
בערבי חורף לאה הייתה עוברת דרך הבית של סבתא נינט כדי לאסוף את איתי שישב לצידי על הספה מול טלוויזית הפיילוט המשדרת בשחור לבן. היא הייתה נכנסת לביתה של סבתא בשקט ובכבוד. אישה קטנה ויפה עם עיניים ירוקות ועצובות.
בקול עדיין עם מבטא צרפתי היא הייתה קוראת לאיתי ואומרת לסבתא נינט שיבורך ליבה. סבתא הייתה קמה ממקומה ומחבקת אותה ברכות ומכריחה אותה לשבת ליד השולחן ולאכול קערת מרק.
איתי פריינטה רק רצה להלהיט ולהבעיר, הרעב בער מהעורקים הפנימיים שלו. רוב הזמן הוא תסס ועיניו הירוקות נצצו ככה שהאישון הפנימי היה בוהק כמו אבן ספיר מיוחדת.
אני אהבתי את זה ולא היה אכפת לי מה אמרו כולם על אבא שלו, ועל האנרגיה המטורפת שבוערת ממנו, איתי היה חבר שלי.
בערבי הקיץ היינו מתיישבים על הסלעים בחוף של השכונה ואיתי היה לוקח את הגיטרה המשויפת שלו ביד. הגיטרה שהוא קיבל מהשכן שלו אבי מכלוף שהיה בצבא לוחם בגולני, אבי מכלוף היה הגורו הפרטי שלו.
לאיתי היו אצבעות גיטרה נפלאות. הוא יכול היה לנגן בארבעה אקורדים את “הלוואי שהיית כאן” של הפינק פלויד. הוא היה מסיים את הסולו האחרון ומביט לכיוון השמיים וצועק אני גלימור הגדול. ואני דרורי, שהייתי כבר מתודלק לחלוטין, הייתי מהנהן בראשי להסכמה ושר יחד איתו את הפזמון, צליל אחרי הברה, צליל אחרי נשימה.
חיים טויטו שתמיד היה בא איתנו רק בשביל לקבל מכות מאיתי, היה צוחק ובקול צרוד אומר לי איזה תותח הבן זונה הזה, איזה תותח.
בקיץ של שמונים ושתיים כשהייתה מלחמה בלבנון וכולם היו מגויסים בשכונה היינו יורדים לים שלושה ילדים בני שש עשרה עם חלומות גדולים שנאספו לתוכנו. שלושה ילדים שהחיים נגעו בהם היטב ומכולנו הכי בלט איתי פריינטה הנער עם הידיים והגיטרה שעליה מודבקת מדבקת הלשון האדומה של הסטונז’. הוא היה יכול לנגן כול שיר תוך ארבע שניות, והכי אהבתי שהיה עושה עם האקורדים המהירים את הסולו של הדייר סטריטס ואני הייתי מדליק לו את הג’וינט הבתולי הראשון ומרגיש כאילו אנחנו חבורת רוק אמיתית עם בנדנות קשורות על המצח וסביבנו מלא בחורות יפות שבאות לנגן יחד איתנו את האש. איתי היה בוער.
חיים טויטו שתמיד היה מצטרף כי לא היה לו משהו אחר לעשות הוא היחיד שלמד מכונאות בעמל. כול החלום שלו היה קטן וצנוע וכמה שהחלום היה יפה. הוא רצה שיהיה לו מוסך, ככה הוא יעשה כסף ויוכל לגור בשכונה בבית משלו. אני חושב שהיום הוא גר בשכונה ויש לו מוסך, וואלה לא יודע.
ואני דרורי, שהמילים ששר עבורי איתי פריינטה היו הכי טובות, הייתי מחייך כי היה ברור לי שהחיים הם תנועה אחת גדולה, הלב שלי היה מלא בכוכבים, בחיי.
כנראה שפעם החיים היו הרבה יותר פשוטים, מוסיקה טובה, צלילים עם גיטרות ומילים, הרבה ים וחופים פתוחים הנושקים לגלים והאדוות המקציפות היו מפזרות את החלומות. ולי היה את איתי פורט על הגיטרה והכול היה באמת טוב יותר.
איתי פריינטה ידע לגעת במילים של השיר, היה לו קול בדיוק כמו מארק נופלר, צרוד כזה, כאילו הוא לא רואה מאום כשהוא שר. הייתה לו גם בנדנה כחולה שאספה את תלתליו בדיוק כמו מארק ותמיד נצצה לו סיגריה דולקת בזווית הפה. הוא היה אומר לי “דרורי 'סתכל יה מניאק איך אני עושה בצליל אחד את רומיאו וג'ולייט” וזה היה נורא יפה איך שהוא עשה את הצלילים או שזה רק היה נדמה לי.
כשהבאנו את נעמה הכוסית מהתיכון אלינו לחוף לשמוע אותנו מנגנים, בהתחלה היא ישבה קפואה וקצת לחוצה. נתנו לה לעשן פעם ראשונה אז היא איבדה שליטה ונהייתה מסטולית לחלוטין, היא הייתה יפה בדיוק כמו כוכבת קולנוע שיוצאת מתוך מסך עטוף בכוכבים.
כששיחקנו אמת או חובה נעמה הורידה את החולצה הקצרה ונשארה עם השדים היפים והקטנים שלה שזרחו בתוך ליל הירח. טוויטו התחיל להזיע והביט בנחישות למעמקי האופק, אני שיחקתי אותה כאילו לא אכפת לי ובתוך גופי זזו לי נמלים.
נעמה אמרה לאיתי פריינטה: "בוא כנס איתי למים", האצבעות של הגיטרה שלו שיגעו אותה. כשהצצנו אני וחיים טויטו לכיוון המים שגעשו, ידענו שהאצבעות של איתי פריינטה עושות גם ממנה גיטרה.
התגייסנו כולנו, איתי היה מדוכא לחלוטין. בבסיס שלישות ברמת גן הורידו לו פרופיל כי חשבו שהוא מטורף, טויטו היה מוסכניק בצבא, ואני סתם הייתי מהבשר תותחים שנמצא בלבנון, וככה זה נגמר.
בהופעה בארץ של ווטרס הסולן מהפינק פלוייד לפני שהפך להיות עוכר ישראל, עמדתי דלוק ומהופנט מהצלילים. הגוף שלי כולו נטרף ממה שקורה סביבי.
ואז ראיתי את איתי פריינטה היפה, הייתה לו קרחת בוהקת וטי שירט לבן, הוא היה שזוף וכהה ומלא אור כמו אל יווני. ברגע זה הוא בדיוק עשה עם האצבעות כמו שעשה בתוך הים עם צלילי הגיטרה. כשקראתי לו מרחוק הוא התקרב אלי כולו חיוך של אהבה, מחבק אותי קרוב ואומר “וואלה דרורי אתה חי”.
“אני חי עניתי לו, אני חי” ובדיוק ווטרס עשה רק לנו את “הלוואי שהיית כאן”, התחבקנו וצחקנו בלב, והדלקנו אחת גדולה ועסיסית לזכר הימים הטובים, כי ידענו שרוג’ר מנגן בשבילנו.
רק חיים טויטו היה חסר. כי כנראה יש לו מוסך, לא יודע.
זה היה רגע טוב. ממש רגע טוב.
תגובות
