רשמי מסע
הנחיתה התחילה ברגל שמאל
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
שמוליק שיר
“כן אדוני”, כך הדיילת בדלפקי אל על ביום הטיסה, “המזוודות שלך יגיעו ישירות לאטלנטה”. אז היא אמרה. נחתנו באטלנטה ומזוודות - יוק. מילאנו את הטפסים שצריך למלא בחברת התעופה ומהרנו לקחת טכסי לשגית, הבת שלנו שגרה שם, כדי לראות את הנכדה החדשה שנולדה לנו באטלנטה. השעה אחת עשרה בלילה, רחוב שקט. נהג המונית מוריד אותנו מול הכתובת שנתנו לו ומפליג לדרכו. אנחנו עומדים מול בית עץ יפה, כר דשא נרחב לפניו ולא בטוחים אם זה הבית. “אני עולה לצלצל...”, אני אומר. מישל מביטה בי, “לא כדאי, אם זה לא הבית, מישהו עלול עוד לירות בך... אנחנו באמריקה, אל תשכח”. וואלה, צודקת, אני חושב. מישל מתקשרת לשגית ומתברר שאכן אנחנו בבית הנכון. שמחה וששון. אחרי כמה חיבוקים ונשיקות עם שגית ואריאל אנחנו פונים לדבר הקטן האמיתי. נסיכה יפה וחמודה. מפה לשם ואחרי ההתרגשות אנחנו מתחילים לפרוק את תיקי היד ונוכחים לדעת שגם הדרכונים שלנו חסרים. תיק היד היה פתוח והפאוץ’ שבו היו הדרכונים, הכרטיסים ועוד כל מיני ניירות חשובים (שהחשיבות שלהם מתמצה בזה שאם הם הולכים לאיבוד אז הלכה לך החופשה...) נפל כנראה במונית... באסה. סוף טוב הכל טוב. המזוודות הגיעו אחרי כמה ימים עם שליח משדה התעופה ויום לאחר מכן, כשכבר רצינו לפנות לשגרירות ולהתחיל במילוי טפסים ובירוקרטיה עד אין סוף, נשמע צילצול בדלת. את הצילצול לא שמעתי כי הייתי במקלחת, אבל את צעקות השמחה של מישל שמעתי היטב. נהג המונית הביא לנו ישירות הביתה את הפאוץ’ עם כל הפריטים בתוכו (כמובן שמישל צ’יפרה אותו בטיפ נדיב).
To make a long story short אני אספר לכם שמעבר לזה שבילינו ימים כיפים עם הילדים והנכדה, ראינו גם 7 מדינות בדרום. מה שהדהים אותנו היה הרילקס שמצאנו בדרום. אם עד היום הביקורים שלנו בארה”ב הסתכמו במזרחה ומערבה של ארה”ב (ניו יורק, קליפורניה והסביבה), הרי שהדרום הוא עולם אחר לחלוטין. היינו בג’ורג’יה, אלבמה, טנסי, מיסיסיפי לואיזיאנה ועוד. מה שאפיין מדינות אלו (מעבר לנופים המדהימים בכל פינה), היה היחס החם של התושבים לזרים. הלכנו כל יום עם הנכדה לטיול בעגלה באזור שבו שגית גרה. כל מי שפגש אותנו, או ראה אותנו מגינת ביתו, הרים את ידו בנפנוף ברכה רחב, חייך והוסיף את הברכה הדרומית המסורתית, “?How y’all doing”. כשחזרנו לארץ מישל שכל כך התפעלה מהמחווה היפה הזאת, שהחליטה לאמץ אותה גם בשוהם. היא הולכת בשבילי היישוב עם אחותה ובהליכה האחרונה שלהן היא החלה לברך את ההולכים מולה. התגובות נעו בין מבט של תימהון, תשובה נימוסית מהוססת, או נשים שתפסו בזרועות הבעל ומהרו ללכת, תוך כדי מבט אחורנית להיות בטוחים ש”המשוגעת” לא רודפת אחריהם. היה לנו שם קטע מדהים: ערב אחד החלטנו לשחק באולינג. בדקנו בגוגל וראינו שיש באולינג לא רחוק מביתם של שגית ואריאל. נסענו. כבר בכניסה זה הריח לנו לא טוב. שומר אפרו אמריקאי ענק בדק אותנו עם מגנומטר מכף רגל ועד ראש. נכנסנו לאולם המשחק ו... היינו הלבנים היחידים באולם. כולם, אבל ממש כולם (גם אלו שהיו באמצע הזריקה...) הפסיקו לשחק ומדדו אותנו במבטים שנראו לנו מזרי אימה, מכף רגל ועד ראש, כאילו אומרים, איך שני הלבנים האלה לא חוששים להיכנס למקדש של השחורים בשכונה הזאת. “מה נעשה, מה נעשה, בוא נלך מכאן”, כך מישל בלחש. “קודם כל להירגע ולא להפגין לחץ...”, כך אני, “ואם נצא פתאומי אז הם בטח ירדפו אחרינו...” אני מפגין את ידיעותיי באנתרופולוגיה של השחורים באמריקה. “תני לי ללכת בהליכה כזאת שראיתי כאן אצל השחורים בדרום, אולי זה ירשים אותם...”. אני מושך את מכנסי קצת למטה, מטה את גופי טיפה אחורנית, יד אחת מחזיק בחגורה ואני מתחיל להתקדם בהליכה, כשאני מעביר את משקל גופי מרגל לרגל לעבר המסלול שלנו. מישל לא יודעת אם לבכות או לצחוק, אבל זה כנראה עבד. כולם נרגעו (בטח מהפחד מההליכה שלי...). בסוף התברר שהם פשוט היו אנשים נפלאים ואנחנו שופטים אנשים לפי סטיגמות שיושבות לנו בראש. הם באו לעזור לנו לסדר את השמות במסך הטלוויזיה, חייכו אלינו כל הזמן והיו אנשים רגועים להפליא. אחרי חמישה שבועות של משפחה וטיולים חזרנו לארץ. כבר בשדה התעופה, בדלפקים של אל על כשאיש הביטחון מדבר אליך בעברית יש לך הרגשה טובה, אבל ברכב משדה התעופה לשוהם פתחתי את הרדיו ונכנסתי לעולם המלחיץ של כל חצי שעה מבזק חדשות, יומני בירבורים למיניהם לאורך כל שעות היום (היינו בבחירות לנשיאות שם ומה שיצא מגלי האתר שם היה בעיקר מוזיקה טובה...) מבט לחדשות וחדשות לסיכום היום וחוזר חלילה. תנו לחיות בארץ הזאת. חנוכה שמח!
תגובות
