אחוות לוחמים
לפני כ-50 שנים...
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
לפני כ-50 שנים, במלחמת ששת הימים, נכנסו צנחני גדוד מילואים 71 של חטיבה 55 דרך שער האריות לתוך מתחם הר הבית בעיר העתיקה. שני צנחנים ממחלקת הקשר, יחיעם המושבניק מבית חנן וברוך רותם מכפר ויתקין, הסתובבו המומים על רחבת הר הבית שנכבשה ללא קרב והתפעלו מכיפת הזהב של מסגד עומר וכיפת הכסף של מסגד אל אקצה. “לפתע קרה משהו מוזר”, מספר יחיעם הליצן של המחלקה בסרט דוקומנטרי ששודר בערוץ 1, “עמדתי בשולי רחבת הכותל עם ברוך רותם מכפר ויתקין כשניגש אלינו בחור צעיר ואמר לנו שהמושל, הראיס של ירושלים, מבקש לדבר עם הגנרל. הלכנו לפגוש אותו בחדר צדדי וראינו אדם שמן יושב על כיסא, לבוש בגלבייה, אבל הבחנתי בארשת פניו שזה אדם חשוב. הוא ביקש לדבר עם הגנרל ואמר שירושלים רוצה להיכנע, ביקש שלא יחריבו את הבתים ובכלל, שלא יחריבו כלום. הוצאנו אותו מהחדר ומיד הגיעו הקצינים, כרגיל כשרואים התקהלות כולם נעשים “בעלי בתים”, ולקחו אותו למוטה גור מפקד החטיבה”. לשאלת המראיין, “אז אתם הראשונים שקיבלתם את בקשת הכניעה של ירושלים?”, ענה יחיעם בצחוק מתגלגל, “כן, אני וברוך רותם מתנועת המושבים!”.
יחיעם, ברוך רותם ושאר חיילי מחלקת הקשר בגדוד 71 ואנוכי ביניהם מכירים כבר 50 שנה. כשהיינו צעירים ושרתנו במילואים הינו נפגשים מדי שנה לשרות מילואים ממושך בסיני, בבקעת הירדן, במלחמת לבנון הראשונה ובמלחמת יום הכיפורים. השתתפנו בקרבות הקשים על ראש הגשר בתעלת סואץ באוגדה של אריק שרון, אך מאז שפרשנו משרות המילואים, בגלל גילנו המתקדם, המפגשים הלכו ופחתו והצטמצמו למפגש בואדי ג’וז ביום ירושלים בטקס ליד אנדרטת הצנחנים שנפלו בקרבות.
במפגש הזה שלא כולם בחרו להגיע אליו מדי שנה, התעדכנו מי יצא לפנסיה ומי עוד עובד ומה מצב הבריאות. החלפנו אינפורמציה - מספר נכדים שיש לכל אחד מאיתנו (פוחי קצין הקשר מנצח תמיד, כי לו יש כבר המון נינים). עם זאת צריך להודות שהקשרים החברתיים די התרופפו במשך השנים ולא כולם מעודכנים בחיי שאר ותיקי המחלקה המפוזרים בכל רחבי הארץ.
יעקב קולנר, המכונה קולי, לקח על עצמו להיות שומר הקשר בין ותיקי המחלקה. הוא דוחף ליותר מפגשים חברתיים ולביקורים אצל מי שחלה במחלה קשה. לפני כשבועיים הזדעזע כמו כל עם ישראל מהסיפור הנורא של האב עמרי ובנו עילי למשפחת ניר מכפר ויתקין, שיצאו לטיול בנחל צאלים הידרדרו חבוקים במדרון התלול אל מותם. כשצפה בשידור טכס הקבורה זיהה בקרב האבלים את פניו מוכות היגון של ברוך רותם. הוא בדק עם משה קרקה מחיפה, מוותיקי המחלקה ועם יחיעם המושבניק מבית חנן, האם יתכן שיש קשר בין ברוך רותם מכפר ויתקין למשפחת ניר שגם היא מהכפר. אחרי בירור קצר התברר למרבה הצער כי אכן ברוך איבד באסון את נכדו עילי ואת חתנו עומרי שהיה נשוי לבתו שירי.
קולי הרים טלפונים והציע שנלך לביקור ניחומים אצל ברוך בכפר ויתקין. בערב האחרון של השבעה הגענו, פרנקל מירושלים, יחיעם מבית חנן, קראקה מחיפה, קולי מראשון לציון, עומרי מפתח תקווה, עזריה מרמת גן ואני משוהם. התאספנו בפתח בית האבלים בכפר ויתקין. כשהגענו הרגשנו קצת במבוכה, אנחנו הרי לא קרובי משפחה לא הכרנו את עילי ועומרי וגם חלפו שנים מאז נפגשנו פנים אל פנים עם הסבא ברוך. התלבטנו האם יהיה לו בכלל סבלנות אחרי מאות רבות של מנחמים שזרמו לבית בכל ימי השבעה, לקבל את פניהם של חברים ותיקים מהצבא. אזרנו אומץ ונכנסנו. נדרשו לברוך דקות ארוכות לזהות אותנו, ניכר שלא ציפה למשלחת מנחמים כזו. אחרי מילות התנחומים הרגילות שהשמענו, קלישאות מבורכות שאתה דבק בהן באין בנמצא מילים שמתאימות לנחם את הסבא על הטרגדיה הכפולה, התגלגלה השיחה לזיכרונות ואנקדוטות מהמילואים והמלחמות שעברנו, על העבודה בלול ובמטעים ועל מצבם הדפוק של החקלאים היום. לאט, לאט נפתח ברוך וסיפר על כאבו האישי, על ההתמודדות עם האסון של בתו שירי, אשתו טלי (שהתברר שלמדנו יחד באוניברסיטה) והנכדים נעמה ונדב. ועל ההחלטה האמיצה לתרום את אבריו של הנכד עילי שהעניקו חיים לחמישה ילדים אחרים. הוא הרגיש איתנו נוח, אולי כי זכה לחיבוק אמיץ וחם של חברים לנשק שאתם עבר כמה מלחמות. אוהל המנחמים היה מלא עד אפס מקום ואנחנו עמדנו שעה ארוכה בחצר, משוחחים עם ברוך.
כשהגיעה השעה להיפרד, הודה לנו ברוך מעומק הלב על הביקור המפתיע ראינו שעל פניו שהיו נפולות כשנכנסנו, הופיע עכשיו גם חיוך טוב. יצאנו מעודדים כשאנחנו מתפללים שברוך רותם שהיה הראשון ששמע את בקשת הכניעה של העיר העתיקה בירושלים ועבר בחייו הרבה מלחמות, יתמודד בחלוף הזמן גם עם הטרגדיה הכפולה שפקדה את משפחתו.
תגובות
