שנות טובות עם נוצצים
משהו אישי | מיכל פיקרסקי
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
לפני עשורים בארצנו הקטנטונת, יחד עם החצב והנחליאלי שבישרו את בוא הסתיו, בשלהי הקיץ הישראלי המהביל, היו רחובות הערים מתמלאים בדוכני “שנות טובות”. היו אלו דוכנים זמניים בגדלים משתנים שמולאו בכרטיסי ברכה לשנה החדשה או בשמם הידוע “שנות טובות”. מי שגדל, כמוני, בשנות ה-60 וה-70, תקופת תור הזהב של אותם כרטיסים, זוכר את מאות ואלפי הדוגמאות שלהם: את הגדולים והנפתחים, אלו עם אבקת הנוצצים ואלו עם תמונות החיילים והילדים והחקלאים והקיבוצים (כולם אגב, בהירי שיער ועור משל שבדיה היינו), בצד נגיעות “חרדיות” של שופרות ואנשים עטופים בטליתות. תמונות המצעדים הצבאיים ותמונות הכותל המערבי על משחרריו ובלעדיהם. למעשה, את כל תולדות בניית הארץ והגשמת החלום הציוני (בנרטיב המפא”ניקי שלו) אפשר היה ללמוד מהתמונות שהופיעו על הגלויות והכרטיסים.
אישית אני זוכרת את עצמי כילדה נמשכת כמו מגנט לשנות הטובות הטבולות בנצנצים. וזה, אגב, לא עבר לי עד היום. האגדות מספרות שהמתיישבים הראשונים שבאו מהולנד לצפון אמריקה קנו את אדמות ניו אמסטרדם (לימים ניו יורק) מידי הילידים בחרוזי זכוכית מנצנצים בשמש. בעלי, המכיר היטב את נטייתי הבלתי ברורה לכל הקיטש הזה, טוען שלו הייתי אינדיאני באותה תקופה, כל אמריקה הייתה נמסרת לידיי הזרים הלבנים בשלמות ובמהירות ללא כל מאבק ואלימות. אבל אמא שלי, שבאה מתפוצה שבה אין מקום לכל הנוצץ והצבעוני ומלא החיים הזה, הקפידה לרכוש בכל שנה את הגלויות המבאסות, אלו שהודפסו על ידי האגודה למלחמה בסרטן או אגודת הציירים ביד וברגל. סוג של אלטרואיזם בחסות החג.
אבל משימת השנוטובות לא נגמרה עם רכישתם, נהפוך הוא. מול רשימות ארוכות או ספר הטלפונים של הבית (מישהו זוכר את הדבר הזה?) שכלל גם את הכתובות, גויסו כל בני הבית למלאכה. טוב, לא כולם, רק בנות הבית והבנים עד גיל בר מצווה. אחר כך הם שוחררו מעולו של זה. אמא הייתה כותבת את הברכה האישית, מקריאה את הכתובת ואנחנו היינו מכניסות למעטפה, מביילות אותה (פעולה שדרשה ליקוק והדבקה, אלא אם כן אבא זכר להביא מהמשרד את הכרית עם המים שיועדה לצורך זה. בדרך כלל הוא שכח) ואחר כך סגירת המעטפות – עוד פעולה שכללה ליקוק והדבקה. זוכרים את הפרק בסיינפלד בו ארוסתו של ג’ורג’ קוסטנזה מתה לאחר שהיא מלקקת המעטפות הזולות שהוא מביא הביתה לשליחת ההזמנות לחתונתם? אז ככה בדרך כלל הרגשנו בתום הפעולה. אחר כך נשלחו הברכות בדואר ישראל- זה עם סמל הצבי, אותו הצבי שעליו נהגו לומר בהתמרמרות שצב יותר מתאים, בתקווה שעד תום החגים המעטפות יגיעו ליעדן. מצחיק אותי להיזכר שהדואר דאז נהג לתרץ את האיחורים בעומס של תקופת החגים. למכתב אז לקח את אותו הזמן שלוקח לו היום להגיע ליעדו - רק שהיום הדואר בכלל לא מנסה “לתרץ” את העיכובים, הגישה היא יותר משהו ברוח “זה מה יש, תקפצו לנו”.
ואל יקל בעיניכם עניין השנות טובות, חשבונות שלמים נפתחו ונסגרו בגלל אותן מעטפות שהגיעו או לא הגיעו. מי שלח ומי “שכח” (סיבה מוצדקת לניתוק יחסים פרמננטי, לפחות עד החג הבא או האירוע המשפחתי הקרוב), מי באופן קבוע מתעלם (או קמצן, או סתם מיזנתרופ) ומי משקיע בגלויה או במילים הכתובות בה.
התמורה הייתה תיבת דואר מתפקעת ממעטפות לבנות. כילדה, פחות היה לי אכפת מי שלח ומי לא (“מי זאת בכלל ברוריה מקרית אתא?” הייתי מאתגרת את אמא שלי. “בת דודה שנייה שלי מצד אבא שלי, אחות של ברכהל’ה, איך את לא זוכרת אותן? היינו אצלם כשנסענו לחיפה ואת שיחקת עם הבת שלהם. היא בדיוק בגיל שלך”, הייתה נוזפת בי אמא שלי על זיכרוני הסלקטיבי ועל סירובי לקחת חלק פעיל בתחום הגֶּנֶאָלוֹגְיָה המשפחתית). לא, אותי עניין מי השקיע בברכות מהסוג הנוצץ, אלו שהיו מפזרות את אבקת הכסף הקסומה כבר עם פתיחת המעטפה. ותמיד היו כאלה. לא הרבה, אבל היו.
הצד של אבא היה סיפור אחר לגמרי. שם מדובר על קבוצת קיבוצניקים ממקימי קיבוץ “תל יוסף” שבעמק יזרעאל ופזורותיהם. וקיבוצניקים, שלא כמו אחיהם העירוניים, לא ממש התעסקו בזוטות מסוג כרטיסי ברכה. אם היו כרטיסים של הקיבוץ, הן היו גלויות דואר מהזן האחיד והפשוט נטול התמונה שבה מופיע שם הקיבוץ וסמלו ומקום לכמה מילים אישיות. ואפילו התאריך בה היה “ערה”ש תשל”....- כך שהגלויות הודפסו פעם בעשור. קצת חסר פרופורציה לעומת כמה כיכבו הקיבוצים והקיבוצניקים (יחד עם המושבים ובכלל כל ההתיישבות העובדת) על גבי אותם כרטיסים שנמכרו בערים. אבל באופן עקרוני לא היו שום ציפיות מהאגף הקיבוצי של המשפחה. בתמורה גמלנו להם בביקורים בני כמה ימים בחגי ישראל.
עם השנים נגמר תור הזהב של השנות טובות ומספרן הלך וירד עד שנעלם כליל (אגב שמעתי שבמגזר החרדי זה מנהג שמעולם לא פסק). ואז הפציע המייל בחיינו. ושוב התמלאו תיבות הדואר (הווירטואליות הפעם) בברכות משמחות לב, אבל קצת פחות. ואז נברא הפייסבוק והודעות ה-sms ובעיקר הווטסאפ. ופתאום אני מקבלת עשרות, אם לא מאות, הודעות שנה טובה- בלתי מדורגות, בלתי מסוננות ובלתי אישיות בעליל. זה בצד זה מתקבלות הודעות מחברים, קבוצות משפחתיות וקבוצות מורחבות וגם מ”טיב טעם” או “קסטרו” שרוצים לאחל לי חג שמח ולהזכיר לי שיש להם מבצעי חג שאסור לי לפספס.
ולאף אחד מהם אין נצנצים שנשפכים עליי מתוך מעטפה לבנה.
ואני רק רציתי נצנצים עם כמה מילים אישיות.
ובסוג של אוקסימורון – שהרי גם טור בעיתון אינו פנייה אישית - רציתי לאחל לכל אחד ואחת מכם שנה טובה. תעשו טוב ותבחרו בטוב ותזכרו את הטוב ותודו עליו. ומי ייתן שנזכה כולנו בשנה של שקט ושלווה ועשייה והגשמה טבולה באהבה, משפחה, אנשים ובריאות שלמה.
חג שמח
תגובות
