משהו אישי - "הזמן רץ הרבה יותר מהר ממני, מיכל פיקרסקי
טור ראשון לשנת 2016 ואך מתבקש לסכם ולברך ולקטר ולאחל (ובלי יותר מדי חשבון נפש, את זה אנחנו שומרים לראש השנה האחר...), אבל לא בא לי.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
טור ראשון לשנת 2016 ואך מתבקש לסכם ולברך ולקטר ולאחל (ובלי יותר מדי חשבון נפש, את זה אנחנו שומרים לראש השנה האחר...), אבל לא בא לי. וגם לכם לא באמת בא לקרוא סיכומים של אנשים אחרים - כי מה באמת אכפת לכם? וחוץ מזה, את האירועים המשמעותיים ביותר השנה כבר פרסתי פה. אז מה כן? השנה הקלנדרית המתחלפת מזכירה לי שעוד שנה חלפה. נכון שזה רק מספר וכאלה, אבל במונחי גיל, כל שנה היא משמעותית.
טוב יותר ניסח זאת פול סיימון בשירו, The Boxer"" (טוב זה לא חוכמה, זה פול סיימון – רק אומרת): I am older than I was and younger than I'll ever be""
ובתרגום כלשהו לעברית – "מבוגר מכפי שהייתי פעם, וצעיר מכפי שאי פעם אהיה."
ולא, זה אינו סיכום לא ביניים ובטח לא סופי - לא של השנה או של החיים, עד כה - אבל הגיגים על משמעות הזמן בחיים או החיים במשמעות הזמן.
לא משהו שאנחנו לא מכירים או חושבים עליו כשאנחנו מקבלים הודעות מרנינות מקופת החולים, שבגילי מומלץ לי להיבדק בשלל בדיקות משמחות לבב - פאפס, סרטן השד, פרוסטטה (אם אני גבר), קולונוסקופיה וסתם בדיקות סוכר, כולסטרול וכאלה.
לא משהו שאנחנו לא מכירים כשפייסבוק מקפיץ לנו הודעות על ניתוחים קוסמטיים או העלמת כתמים, קמטים וורידים בפרוצדורות לא ניתוחיות.
לא משהו שאנחנו לא מכירים, כשאנחנו מחפשים בתי הורים, מטפלים זרים או חיתולים חד פעמיים למבוגרים (לא בשבילנו עדיין). כל הדברים הללו שמיועדים לסייע להורינו המבוגרים, או כשאנחנו יוצאים להלוויות, בתדירות הולכת וגוברת, של הורים של חברים ו"מתנחמים" בעובדה שהאיש הגיע לגבורות או לא סבל מאוד, ובינינו לבין עצמנו מודים שאלו רק קלישאות שנועדו להקל על הפרידה.
לא משהו שאנחנו לא מזהים כשמסבבינו אנשים מתחילים או מעלים הילוך בספורט וכבר לא רצים בפארק או רוכבים ביער להנאתם, אלא מאתגרים את עצמם במרתון, אולטרה מרתון, איש הברזל ורכיבות ארוכות ומופרכות.
לא משהו שאנחנו לא חרדים ממנו כשהילדים שלנו וילדי הקרובים אלינו מתגייסים. גאים בהם כשהם גומרים קורסים יוקרתיים ומשרתים בתפקידים משמעותיים (יותר או פחות), ומלווים אותם לשדה התעופה בדרך לטיול הגדול ובצעדיהם הראשונים באזרחות ובחיים, באהבה ובאמונה ובפחד ובתקווה- רגשות הוריים שאנחנו יודעים שהם, הילדים, לא מבינים ולא יבינו עד שיהיו הורים בעצמם.
לא משהו שאנחנו לא חושבים עליו כשאנחנו מקבלים הזמנות לחתונות של הילדים של החברים שלנו (כבר?!), ואז מוצאים את עצמנו יושבים בחתונות הללו כמו שני הזקנים בחבובות ומתלוננים על עצמת המוסיקה ועל איך אי אפשר לשמוע ולדבר. ואני כבר לא מדברת על חברים שלנו שהופכים לסבים וסבתות, שזה תהליך די טבעי כמה שנים אחרי החתונה – ובכל זאת מפתיע תמיד.
לא משהו שאנחנו לא מכירים כשחברים מספרים ומשתפים על הילד או הילדה שיצאו מהארון. ואנחנו מכילים, מקבלים ואומרים שמזל שמדובר על 2015 ולא על הדור שלנו. עד שאנחנו שומעים ב"כוכב נולד הבא לאירוויזיון" את השיר ההומופובי – "מושיקו תצא מהארון" ואז אנחנו מבינים שאולי הדברים השתנו והשתפרו, אבל לא ממש, לא באמת.
לא משהו שאנחנו לא מכירים כשאנחנו בוחרים להפסיק לשמוע חדשות או להתרגז מפוליטיקה וגם שיחות הסלון שלנו, אם מתקיימות בכלל, נעשות בלי הלהט שאפיין אותן פעם ומתות מוות טבעי במהירות.
לא משהו שאנחנו לא חושבים עליו כשאנחנו מבינים כמה אנחנו כבר לא עמוק בתוך המרוץ, וכבר עברנו את שלב ההליכה הנינוחה והרגועה בתלם חיינו- זה שאנחנו חרשנו לעצמינו ביזע ובדמעה, אנחנו עכשיו בשלב הקציר.
לא משהו שאנחנו לא מוקירים לו תודה כשאנחנו מבינים שתקופת הג'ינגול בחיינו, בין הילדים, לעבודה, לבית, לחוגים, להסעות, לסידורים...הסתיימה או כמעט מסתיימת - מה שמשאיר לנו הרבה יותר זמן פנוי לעשות לעצמנו או לביתנו או לנשמתנו, או סתם לפתוח ספר ולקרוא על הספה בסלון בשעות אחר הצהריים.
לא משהו שאנחנו לא חושבים עליו כשאנחנו שומעים ביטויים חדשים שאנחנו לא מבינים, או שומעים שמות של שחקנים צעירים (ויפים, שבא לבכות) שאנחנו לא מכירים (כי כבר מזמן התנתקנו מערוצי הילדים), רק שפתאום זה לא מאוד חשוב לנו להיות מאוד מעודכנים או להיתפס כ"זקנים לא רלוונטיים". כי באמת, אם אני לא יודעת מי זה תובל שפיר או דניאל מורשת, זה לא עושה אותי לא רלוונטית. יש אינפורמציות שאנחנו בוחרים לסנן מראשינו וכשאנחנו צופים בבני הדור הצעיר שולחים הודעות בנייד בהקלדה מהירה בשתי אצבעות, בעוד אנחנו שולחים הודעות המוקלדות לאט יותר באצבע אחת, משמח אותנו שאנחנו שולטים בטכנולוגיה ומשתמשים בה לצרכינו, כצרכינו.
לא משהו שאנחנו לא חושבים עליו כשאנחנו קונים בגדים מתוך מחשבה על מה שאנחנו אוהבים ונוח ומחמיא לנו, ולא על מה הכי אופנתי השנה או העונה ואנחנו פתורים מללבוש קרעים, סקיני, פלדפון, חולצות בטן או כל דבר זמני שגם נראה לגמרי מגוחך עלינו. וכשאנחנו עולות על עקבים בגובה שנוח לנו אתו ורק אם אנחנו רוצות בזה.
לא משהו שאנחנו לא חושבים עליו כשלפצעים על הגוף לוקח יותר זמן להחלים אבל לפצעים בנשמה לוקח פחות זמן וגם הרבה יותר קשה לפצוע אותנו בדברים שפגעו בנו בצעירותינו. גם הצלקות הישנות מטשטשות והולכות עם התקמטות העור והתחזקות הרוח.
כשאנחנו מבינים שאת האחר לא נצליח לשנות (בקושי את עצמנו), ולכן אין טעם במלחמות מיותרות וזה הזמן לקבלה והשלמה. ובו בזמן להגיד לעצמנו ולסביבתנו, באסרטיביות, ש"ככה" (מתברר שזו כן תשובה, אבל אל תגלו לילדים הקטנים), זו אני וזה מה שאני רוצה וזה מה שאני בוחרת", שאנחנו בכלל יודעים להבחין בין אסרטיביות לאגרסיביות.
ולמרות כל אלו, תמיד יש זמן לצמיחה ושינוי, אם זה מה שאנחנו רוצים ותמיד יש הזמן להטיב עם עצמי ועם סביבתי.
כן, 'תאריך זה רק מספר' יגידו (בעיקר הצעירים, אבל מה הם מבינים?), אבל כמו שאמרה אך לפני שבוע סבתא של בעלי, בת 98 וחצי, החכמה והמדויקת: "הזמן רץ הרבה יותר מהר ממני".
ואני בוחרת להקשיב לה, היא יודעת טוב ממני.
שנה אזרחית טובה, מֵיטָבִית ורגועה יותר לכולנו.
תגובות
