על ט”ו באב, נשים מחוללות, אפליקציית טינדר ואלנבי 40
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
טליה, ידידה בת גילי, היא אמא לשתי בנות מקסימות ומוכשרות בשנות ה-20 המצויות בתקופה התל אביבית של חייהן (עבודה-לימודים-מלצור-דירה שכורה בצפון הישן או בדרום החדש-חברים-בילויים-אלכוהול-מועדונים ועוד דברים שהיא לא ממש רוצה לדעת עליהם), התקשרה אליי מזועזעת וסיפרה לי בדמעות על אחת מבנותיה שהכירה מישהו ויצאה אתו פעם או פעמיים. בפעם האחרונה הם יצאו יחד לפאב ושם הוא, כנראה, הכניס לה למשקה סם אונס כלשהו. למזלה היו בפאב אנשים שמכירים אותה שראו וזיהו את מצבה המתערפל ולקחו אותה הביתה. ביום שאחרי, כשניסתה לברר ולהתעמת אתו הוא הכחיש וטען שהיא סתם הייתה שיכורה מאוד.
“זה יכול היה להיגמר לגמרי אחרת”, אומרת טליה, “שמעתי על הדברים האלה בחדשות, אבל חשבתי שזה יכול לקרות רק לילדות אחרות, לא לבנות שלי.”
“לאיזה ילדות?” אני מקשה, למרות שברור לי למה היא מתכוונת.
“את יודעת, כאלה ‘ילדות רעות’, פרובוקטיביות, שמשחקות באש ומוכנות להיכוות. אבל מתברר שמציאות של היום זה יכול לקרות לכל אחת”, היא אומרת בכנות, “אולי תכתבי על זה? שידעו שאף אחת לא באמת מוגנת?”
ופתאום הבנתי למה היא התקשרה וסיפרה דווקא לי את הסיפור הקשה והכואב הזה.
לא הבטחתי לה לכתוב על זה. למען האמת אפילו לא חשבתי שיש לי מה באמת לכתוב, כי הרי כולנו קוראים עיתונים ושומעים חדשות ורואים בטלוויזיה ומה יש לי לחדש?
עד שעצרו חשוד באונס במועדון בתל אביב, ממש סביב ט”ו באב ופתאום הבנתי שיש קשר - מאז ועד היום.
לפני כשלושה שבועות חגגנו את ט”ו באב, חג האהבה היהודי, יום הפרחים, השוקולדים, הלבבות האדומים והרומנטיקה, מועד מועדף לחתונות. אבל אני בעניין של “לחרב שמחות” היום, אז בואו נדבר רגע על מקורו של החג (שלא בטוח שתרצו לחגוג אחרי שתבינו) ומשם אקשור אותו לנושא אפליקציית טינדר ואפילו למועדון הידוע לשמצה אלנבי 40 ואני מודעת לכך שאני נכנסת כאן לשדה מוקשים, מקווה לחצות אותו בשלום.
“פילגש בגבעה”, זוכרים את הסיפור התנכ”י מספר שופטים? סביר להניח שלא. אז אני אזכיר לכם את אחד מהסיפורים המזעזעים ביותר בספר התנ”ך, סיפור בו נקלעו איש משבט לוי ופילגשו לשבט בנימין בשעת לילה ומצאו מחסה אצל אחד מבני בנימין, שלא מאוד אהבו את הרעיון ודרשו את המארח להוציא אליהם את הזר, ובשפתם “הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ”. לא מכירה משמעות אחרת מזו האיומה ביותר. המארח לא הסכים והמתארח המפוחד דחף את פילגשו לזרועות מעניה אשר אנסו אותה כל אותו הלילה עד שמתה. לאחר מותה, במקום לקבור אותה, הוא ביתר את גופתה ל-12 חלקים ושלח לכל שבטי ישראל. וזה עבד. העם דרש מבני בנימין להסגיר את האנסים ומשסירבו להלשין, יצאו נגדם למלחמה עקובה מדם במהלכה נלחמו בגברים, רצחו נשים וילדים ובעלי חיים ושרפו את רכושם. בתום הבליץ נותרו בשבט בנימין רק כ-600 גברים ועם ההחלטה הגורלית שלא לאפשר לבנות ישראל להתחתן עם הגברים שנותרו בשבט בנימין, השבט היה מעתה שבט בסכנת הכחדה.
אבל לא אנחנו היהודים, אלו שהמציאו את המחיקון וגם האנטי- מחיקון, שאפשר לשבט להיכחד, גם אם עשינו הכל אך לפני זמן קצר כדי להכחידו. כדי לפתור את הבעיה המציאו כל מיני פתרונות מתפלפלים, האכזרי ביותר היה להרשות לבני בנימין להגיע לכרמים ולארוב לבנות שילה היוצאות במחולות “וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן”. אז מה היה לנו פה?? נערות צעירות (בנות 13-14 בערך) יוצאות לחולל בכרמים המשפחתיים את שמחת סיום תקופת הבציר ומוצאות את עצמן מְחֻלָּלוֹת ונחטפות לארץ אחרת על ידי גברים אכזרים להיות להם לנשים, מי אמר דאע”ש ולא קיבל?
למען הדיוק ההיסטורי, לא מדובר על ט”ו באב החג, אלא על חגיגה חקלאית כלשהי, במהלכו יצאו הבנות לחולל. החג “הרשמי” הוכרז מאוחר הרבה יותר, בתקופת המשנה, סביב אותו מועד ומאותן סיבות.
ומה היה לנו בחג ט”ו באב? הזמנה לסינגליי העם: “בואו בנות ישראל הרווקות, לבשנה לבן וצאו במחולות. ואם את נראית טוב בלבן וגם יודעת קצת לרקוד יש סיכוי שעד החגים כבר יהיה לך בעל. ובואו הבנים, שכל מה שנדרש מכם זה לצאת מהבית לכיוון הכרם (ואולי גם להשקיע קצת וללבוש את הגלבייה היותר נקייה שיש לכם בארון), צפו בכל הרווקות הלוהטות הללו רוקדות כאילו אין מחר ובחרו לכן אחת מהן”. ופתאום ט”ו באב לא נשמע כל כך אטרקטיבי, נכון?
נעבור במהירות קדימה כמה אלפי שנים ואלפי שנות טכנולוגיה ונדמיין את הבנות לבושות בשמלות סקסיות, מאופרות ועם פן מושקע או תלתלים פזורים, רוקדות, נהנות מהחופש וממזג האוויר, מבלות בכיף, אולי גם שתויות קצת (בכל זאת כרמים), משועשעות ממבטי הגברים הצופים בהם ומרגישות בטוח עם החברות סביבן. בתוך הכיף הזה הן מצלמות את עצמן סלפי מושקע הכולל את כיווץ השפתיים המבוקש ומעלות את תמונותיהן לרשתות החברתיות. חלקן גם מעלות את התמונה לטינדר. מה זה טינדר, אתם שואלים? באופן רשמי אפליקציה להיכרויות (סוג של) מבוססת טכנולוגיות זיהוי אזורי. באופן מעשי, בעיניי, גזר דין מוות להיכרויות בכלל ולרומנטיקה בפרט וחנינה מוקדמת לאנסים פוטנציאלים (“מה אני אשם? ראית איך היא התלבשה בלבן השקוף הזה ואיך היא רקדה, ממש הזמינה את זה... ולמה היא העלתה לטינדר אם היא לא רצתה את זה?”)
מישהו חשב אלנבי 40 ולא אמר?
ותגידו שאני מגזימה, שזה ממש לא ככה ושלא כולם כאלה, שאני שמרנית ופוריטנית במסווה של ליברלית ופתוחה, שאני לא מבינה את הדינמיקה והיחסים ועולם ההיכרויות של היום, שלא כל מועדון זה אלנבי 40, לא כל קוויקי בשירותים הוא אונס, שלא כל כוס משקה שנקנה למישהי בבר כוללת סם אונס ולא כל תמונה בטינדר היא הזמנה לסטוץ (זה דווקא כן, אבל לצורך הדיון נניח שלא) ושלא כל גבר צעיר נוהג לחפצן את הנשים אתן הוא נפגש, גם אם זה מפגש מהסוג המהיר. תגידו את זה ואומר לכם שקודם כל תודה לאל שנולדתי כמה עשורים לפני שהומצא האינטרנט, ושאינני צעירה בשנות ה-20 של חיי במציאות של היום, כי מתוך היכרות עם עצמי אני יודעת שלא הייתי עומדת בזה מכל כך הרבה סיבות. העובדה שאני אמא של צאצאים בגילאים הללו היא מספיקה כדי להדיר שינה מעיניי.
תגידו שאני מגזימה ומקצינה בתיאורים ושלא כולם פוגשים כך את בני ובנות זוגם ושלמרות קיום הטכנולוגיות בחיינו, יש אהבת אמת ולא באמת פסה הרומנטיקה מן העולם. תגידו את זה ואומר לכם שאני יודעת שהאהבה והזוגיות והרומנטיקה חיות, קיימות ומתקיימות במקביל לעולם האחר שתיארתי. ‘במקביל’ אני כותבת והכוונה לאקסיומת המקבילים שלמדנו בשיעורי המתמטיקה (3 יחידות, אבל זה מספיק הפעם), לפיה קווים מקבילים לעולם לא יפגשו. אז כן, יש כאן שני עולמות מקבילים. האחד אנושי וכולל את כל רצף ומגוון הרגשות כולל האהבה וההתאהבות והזוגיות והמיניות ובמקביל אליו מתקיים עולם כהה וחשוך ומפחיד שמתחפש לראשון.
אז בנים ובנות, שמרו את נפשותיכם וגופכם ורגשותיהם ולכו עם הלב- הוא כבר יוביל אתכם למקום הנכון.
תגובות
