משהו אישי - מזל טוב לאירוסין. רגע, מה?
הקדמה אולי מיותרת, אבל הכרחית בתחושה שלי: לפני שאתם מתחילים לקרוא את טור ולצקצק בשפתיים ולחשוב כמה אני מכלילה, מפשטת ועוד כמה כאלה פעלים, עליי לציין בראש הדברים, שהטור הנוכחי סאטירי, בכל אופן - סוג של, ולכן עליו להיקרא בהתאם ובכל מקרה לא לקחת את הדברים באופן אישי ו/או להיעלב. ואחרי שאמרתי את זה, אני פונה בפניה אישית להורים לבני הגילאים הרלוונטיים (חלקם חברים אישיים שלי), ובעיקר חבר'ה בתקופה זו של חייהם - זו אמנם סאטירה, אבל גם חומר למחשבה (אני מקווה).
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
הקדמה אולי מיותרת, אבל הכרחית בתחושה שלי: לפני שאתם מתחילים לקרוא את טור ולצקצק בשפתיים ולחשוב כמה אני מכלילה, מפשטת ועוד כמה כאלה פעלים, עליי לציין בראש הדברים, שהטור הנוכחי סאטירי, בכל אופן - סוג של, ולכן עליו להיקרא בהתאם ובכל מקרה לא לקחת את הדברים באופן אישי ו/או להיעלב. ואחרי שאמרתי את זה, אני פונה בפניה אישית להורים לבני הגילאים הרלוונטיים (חלקם חברים אישיים שלי), ובעיקר חבר'ה בתקופה זו של חייהם - זו אמנם סאטירה, אבל גם חומר למחשבה (אני מקווה).
בקי, חברתי, התקשרה אליי בהתרגשות, אחרי ששלחה לי בווטסאפ תמונה ובה כף ידה הענוגה של בתה הבכורה מעוטרת בטבעת יהלום אוחזת כוס שמפניה. "הבנת?" שאלה.
"ברור שהבנתי", עניתי.
"איך הבנת?", שאלה בחוסר אמון חברתי נטולת הפייסבוק.
"אולי כי הפיד שלי מלא בתמונות של כפות ידיים נשיות, צעירות ומטופחות מעוטרות בטבעת אירוסין??"
טוב, מרבית השיחה הזו התנהלה בעיקר בראשי. בפועל, גייסתי את ההתרגשות המתבקשת ואיחלתי לה מזל טוב וביקשתי פרטים מדויקים של איך, כמה ולמה הוא הציע לה. והיא סיפרה, בטח סיפרה על הפקה מושקעת שכללה חוף ים ושטיח אדום ונרות מכל הסוגים וחברים שהביאו אותה לשם באמתלה כלשהי. ושם, ליד הים, בנוכחות חברים ובני משפחה קרובים נרגשים, חיכה לה האביר, אוחז בידו קופסת ובה הטבעת, ירד על ברכיו והציע לה להתחתן. אחרי כך וכך "וואו", ו"אני לא מאמינה!!" וכמות מספקת של דמעות של התרגשות, הגיע ה"כן". כללי המשחק ידועים לכל משתתפיו.
בואו נדייק בסיפור - בנוכחות האנשים הקרובים ביותר, הודיע לה הבחור שהם מתחתנים. זה לא בדיוק שלנוכח הטבעת הנשלפת ובנוכחות אנשים אחרים הייתה לה אפשרות להגיד משהו כמו, "לא בטוחה, זה מוקדם מדי, אולי נדבר על זה בפרטיות". ההצעה היא סוג של שאלה רטורית או הצהרה.
"לא שזו הייתה הפתעה ממש", הסבירה האמא המאושרת. זאת אומרת, ההצעה ותפאורה וההשקעה בהחלט היו הפתעה, אבל לא רעיון החתונה. "הם דיברו על זה בשנה האחרונה והיה ברור שלשם זה הולך". ברור, ועדיין, שנת 2015 הייתה שנת הציפיה והאכזבות עבור בתה בת ה 27. לאורך השנה כולה היא חיכתה שהוא יציע לה, או כמו שבאנגלית אומרים "pop the question" (וצר לי אבל לזה שום תרגום ראוי). כל בילוי רומנטי בשניים, יום הולדת שלה ויום הולדת שלו, סופשבוע באמסטרדם ועוד סופשבוע בצימר מפנק, אפילו טיולים במדבר יהודה או בצפון הפורח - בכל פעם היא הייתה בטוחה ש"הנה הפעם זה קורה" ואף נתנה בהם סימנים: הוא התחמק, הוא לא ענה לטלפון, הוא לא ענה לי על... בטוח שהפעם הוא יציע!. ואני מדמיינת לעצמי אותה, נוסעת בהתלהבות ובשמחה לסופשבוע. מדמיינת אותו מבין מהר מאוד מה מצופה ממנו ומנסה "להרגיע" אותה, שאין לו כוונה להציע לה הפעם. והיא משוכנעת שהוא עסוק ב"טשטוש", כדי להגביר את אפקט ההפתעה ואז לקראת סוף הבילוי היא מבינה שהוא התכוון למה שאמר. וזהו, הלך הבילוי. במקרה הזה אני מתארת את הנסיעה האחרונה שלהם לאירופה.
ותעזבו את העובדה שהם חברים כבר חמש שנים ובשנתיים האחרונות הם גרים יחד בדירה שכורה ומנהלים חיי זוגיות נפלאים ושוויוניים. ותעזבו שהבחורה היא דוקטורנטית מבריקה במסלול יוקרתי באוניברסיטה, במקביל לעבודה במשרה מצוינת והוא סיים לימודי הנדסה ומצא עבודה מצוינת בחברת היי טק.
היא מחכה שהוא יציע לה נישואין.
היא רוצה להתארס. איך במחיר טבעת יהלום אחת, מושקעת ויקרה ככל שתהיה, ובאבחת כריעת ברך רומנטית – מחקנו לעצמנו בעצמנו 50 שנות פמיניזם.
מאורסת. מושג ישן ותיק וארכאי שחזר (או שמא אדייק ואומר- נכנס) לחיינו בסערה, בשנים האחרונות, בעיקר אצלנו החילונים, שהרי אנחנו בכלל זרים למונח הזה. אני למשל, בכלל לא הייתי מאורסת. זאת אומרת- הייתה לי טבעת וגם זה כי אני אוהבת תכשיטים. אז אחרי שהחלטנו שאנחנו מתחתנים, סחבתי את בן זוגי לחנות ויחד קנינו טבעת. באותה מידה ובאותו סכום יכולתי לקנות לעצמי עגילים.
"תגידי בק", אני מזכירה לה, "את התארסת?"
"מה פתאום?! את יודעת איך זה היה, את היית שם. גיל ואני החלטנו שאנחנו מתחתנים בקיץ הקרוב ואז הודענו לכם, החברים ואחר כך הודענו גם להורים- בשבת בצהריים".
אני יודעת, אני הייתי שם. טבעת אירוסין לא הייתה שם בשום שלב. אפילו המילה אירוסין לא הוזכרה. ואני יודעת, כי אני ליוויתי אותה ביום הגדול לסלון כלות עד שגיל בא (עם בעלי) באוטו הכי פחות מצ'וקמק שהיה בחבר'ה, מקושט בקצת סרטים ופרחים, להצטלם בדרך לאולם. אירוסין היה מונח של ימי "עוד בחוץ לארץ, בעוני נוראי- הם היו מאורסים", או של הדוסים. ואנחנו לא היינו – לא דוסים ולא מאורסים.
ו"תקופת האירוסין", זאת אומרת, התקופה הזאת בין הזמן שהחלטנו להתחתן לזמן שהתחתנו בפועל, לא עלתה על כמה חודשים קצרים. במאי החלטנו ובאוגוסט-ספטמבר התחתנו, בערך. זה לא לקח לנו שנה לארגן את החתונה שלנו, כי מה היה שם לארגן? אולם, צלם, די.ג'יי או תזמורת, הזמנות, בגדים לחתונה וסלון כלות ליום החתונה וזהו. ולא היינו צריכים מפיקי אירוע, אלו האנשים ההיסטריים המסתובבים במהלך האירוע עם מערכות קשר ואוזניות, משל היו יחידת אבטחת אישית מובחרת. לא היה לנו מעצב תאורה (למה, אין אור באולם?), או מעצב תפאורה (למה, היה משהו נוסף לשולחנות, רחבת הריקודים וחופה המתקפלת?), לא צוות צילום (היה צלם סטילס, שלא קראו לזה ככה אז. סתם צלם. והיה גם צלם וידאו, מסכן אחד שהלך עם מצלמה במשקל 30 ק"ג על הכתף. צלם. ביחיד, לא ברבים. לא היו לנו צלמים ומצלמות רחף ומפיק שעומד בעמדה ואחראי לכל סט הצילומים הזה). ולא היו כמה שמלות להחלפה במהלך הערב. הייתה לנו שמלה אחת וחליפת חתן אחת שהז'קט והעניבה הורדו ממנה מיד לאחר ריקוד הסלאו הראשון.
אנחנו לא התארסנו, אנחנו החלטנו להתחתן. אנחנו לא הפקנו חתונה, אנחנו התחתנו. המשפחה שעמדנו להקים הייתה פרויקט חיינו, לא הטקסים בדרך אליה.
ובכל זאת, אם כבר התארסת וקיבלת את הטבעת המיוחלת באהבה ובשמחה- אז מזל טוב - ונתראה בחתונה (מתי שהוא בשנה הבאה)!
תגובות
