סלאמת או... סלמונלה
ד"ש עם שיר משמוליק שיר
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
שמוליק שיר
נכנסנו למסעדה, מישל, אני ועוד זוג חברים. המארחת ניגשה אלינו. בקשתי לראות את כף ידה. “מדוע?”, שאלה בתימהון. “סתם,” אמרתי, “אני יודע לקרוא בכף יד, בואי נראה אם יהיו לך חיים ארוכים”. המארחת חייכה והגישה את כף ידה. “אמממ..” המהמתי והנדתי בראשי, “נו, נו,”, שאלה המארחת, “יהיו לי?”. “רגע”, אמרתי, “אני חייב לראות את היד השנייה”. היא הגישה לי אותה. בחנתי את היד בקפדנות, “חיים ארוכים וטובים אחותי”. המארחת נשמה לרווחה והוליכה אותנו לשולחן. “מה, הוא באמת יודע לקרוא בכף יד?”, שאלו החברים וכבר החלו להושיט את כפות ידיהם לעברי. “איזה יודע ואיזה בטיח”, אמרה מישל, “מאז שהחלה הפרשה של הסלמונלה, הוא התחרפן לגמרי. הוא סתם רצה לראות אם הידיים של המלצרית נקיות”. החברים הנהנו בראשיהם כמבינים, אבל אני בטוח שמחשבות שונות עברו בראשיהם.
“וזה עוד לא הסוף”, אמרה מישל, “ואל תזמינו עדיין כי לא בטוח שנשאר כאן...”. החברים הביטו בנו בתימהון, “מה פירוש לא בטוח שנשאר כאן...? הזמנו כאן מקום...“, “כן, כן אני יודע”, אמרתי, “אבל יש עוד שני מבחנים שהמסעדה הזאת צריכה לעבור כדי שאני אוכל כאן. שנייה, כבר חוזר... “. “עכשיו הוא הולך לבדוק את השירותים”, הסבירה מישל. אחרי דקה וחצי חזרתי. “נו”, שאלו החברים, שהתחילו להיות רעבים, “נשארים?” “השירותים בסדר”, אמרתי, “למרות שאני לא אוהב מתקני אויר לניגוב ידיים שצריך ללחוץ בהם על הכפתור, אבל הדלת הייתה בסדר, כי היא נפתחה החוצה, כך שלא הייתי צריך לגעת בידית...”. החברים הביטו בי במבט של רחמים, או פחד, אני לא סגור. “טוב, אפשר לאכול?”, שאלה מיכל, “אני מתה מרעב”. “חחח” גיחכה מישל, “זה עוד לא נגמר, חכו עכשיו לקטע של המטבח...”.
החברים הרימו גבה, אבל בדיוק הגיעה המלצרית לשולחן. “נו, מוכנים להזמין?”, שאלה בחיוך. דני החל להגיד מה המנה שבחר מהתפריט, אבל כאן נכנסתי לדבריו, “סליחה”, שאלתי, “שאולי נמצא?”. “שאולי?”, הרימה המלצרית גבה, “מי זה שאולי?”. “מה זה מי זה שאולי?”, אמרתי, “תגידי, את עושה צחוק? בעל המסעדה..”. “אהה”, כך המלצרית, “אתה מתכוון לאלי, כן הוא במטבח, אתה מכיר אותו? אתה רוצה שאקרא לו?”. “אני עוד לא מכיר אותו”, אמרתי תוך כדי קימה, “אבל תיכף נכיר...”. דחפתי קלות את המלצרית שעמדה בדרכי והתחלתי לנוע במהירות לכיוון המטבח. “אדוני, אדוני,” קראה המלצרית, “אתה לא יכול להכנס למטבח”. היא החלה לנוע במהירות אחרי. הבנתי שאני צריך לפעול מהר. הזזתי שני כסאות ריקים שיחסמו לה את המעבר, בקשתי משני לקוחות שעיינו בתפריט לקום שנייה ואז הזזתי גם את השולחן שלהם ועכשיו, כשהדרך נחסמה לגמרי נכנסתי לתוך המטבח. מיכל ודני הביטו במישל. מישל העוותה את פניה במבט של, “מה אני יכולה לעשות, זה מאז הקורנפלקס והטחינה...”. אחרי זמן קצר יצאתי מהמטבח. הרמתי את אגודלי למעלה לכיוון מישל והחברים. פניהם של דני ומיכל אורו. “יופי, הוא עושה לייק. אפשר להזמין..”, פניה של מישל נתכרכמו, “לא, לא, זה לא לייק.
זה יאללה סלאמת, קמים והולכים למסעדה אחרת...”, אמרה והחלה לקום מהכיסא. “אבל למה, מה קרה?”, שאלה מיכל כשהגעתי לשולחן. “המטבח היה מטונף?”, “מטבח מבריק”, אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה, “אז למה, ריבונו של עולם, אנחנו הולכים?”, שאל דני בעצבנות, “אני ממש מת מרעב..”. “אדוני”, אמרתי והמשכתי ללכת, “אין להם בקלאווה לקינוח. אתה באמת רוצה להישאר כאן..?” מיכל ודני החליטו להישאר, מישל ואני חיפשנו מסעדה שתענה על הסטנדרטים שלי כנגד חיידקי סלמונלה וגם יהיה לה בקלאווה לקינוח. אחרי איזה שעה ורבע מצאנו אבל כבר יצא לנו החשק לאכול. מיכל ודני דווקא נהנו מאד.
תגובות
