ירושלים שוב במצור
“תזדרז, אתה מאחר לבית הספר”, אמרתי בקוצר רוח לבני איתי, תלמיד כיתה ז’ בבי”ס בית חינוך שבית הכרם בירושלים. השנה הייתה 2002, שיאה של האינתיפאדה השנייה. כמעט בכל שבוע התפוצצו באוטובוסים בירושלים, מתאבדים עם חגורות נפץ על גופם הורגים עשרות ופוצעים מאות.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
“תזדרז, אתה מאחר לבית הספר”, אמרתי בקוצר רוח לבני איתי, תלמיד כיתה ז’ בבי”ס בית חינוך שבית הכרם בירושלים. השנה הייתה 2002, שיאה של האינתיפאדה השנייה. כמעט בכל שבוע התפוצצו באוטובוסים בירושלים, מתאבדים עם חגורות נפץ על גופם הורגים עשרות ופוצעים מאות. היה מובן מאליו שאסיע אותו במכוניתי לשם ובעצם לכל מקום: לאימון כדורסל, לחברים, לסרט במרכז העיר. לא נהניתי בלשון המעטה מהטרטור היומיומי, פעם אחת, כששוב כשקיטרתי, אמר לי הילד, “אם אסע באוטובוס והוא יתפוצץ לא תסלח לעצמך כל החיים”, וכמובן שהוא צדק.
יצאנו ממלחה בשעה רבע לשמונה, בדרך לבית הכרם עקפו אותנו אמבולנסים צופרים, בזה אחר זה, בדרכם לבית החולים שערי צדק שנמצא מול בית הספר. ברדיו דיווחו שבצומת פת התפוצץ מחבל מתאבד באוטובוס שיצא מגילה עמוס בתלמידים. נהרגו בו 19 אנשים ו-74 נפצעו. אותו אוטובוס שאיתי היה עולה עליו אלמלא הייתי מסיע אותו.
המשכתי בנסיעה כרגיל, בלי התרגשות מיוחדת. כשאני חושב על כך היום, זה נראה הזוי, אבל מתברר כי כשאוטובוסים מתפוצצים דרך שיגרה אתה נהיה כמו רובוט וממשיך לתפקד כרגיל. הורדתי את איתי בבית הספר אשר גם בו הלימודים נמשכו כסדרם. שני תלמידים מהכיתות המקבילות שהיו באוטובוס שהתפוצץ נפגעו. לא זכור לי שהלימודים ביתר השבוע הופרעו בגלל האסון, ירושלים למדה לחיות עם הטרור.
בבוקר אחר, כשערכתי את התוכנית “בוקר טוב ישראל”, החלטתי להקדיש פרק נכבד מהתוכנית למימונה שהייתה אמורה להתקיים באותו יום בירושלים, בשעה 7:00 בבוקר התפוצץ אוטובוס קו 18 ברחוב יפו (בנו החייל של העיתונאי נחום ברנע נהרג באוטובוס). כמובן שעברנו מיד לנוהל פיגוע עם תמונות ממקום הפיגוע, שידור מבתי החולים, אסופה של מומחים ופרשנים באולפן שחזרו על אותם סיסמאות משידורי פיגועים דומים. המרואיינים שהוזמנו לאולפן לדבר על המימונה והמתינו באולפן שעות, שאלו בנימוס האם יש טעם שיישארו. ביקשתי “הישארו, אולי בסוף השידור נרצה להראות שהחיים לא השתבשו לחלוטין בירושלים ונעסוק במימונה” בסופו של דבר, לא הסתייע, והשידור נמשך ברציפות עד השעה 12:00.
למה אני מעלה את הזיכרונות המרים האלה? אני גר עכשיו בשוהם הבטוחה, אך ליבי עם תושבי ירושלים שכבר 4 חודשים חיים בפחד מטרור הסכינים. אומנם אין להשוות בין מספר הנפגעים הגדול מטרור האוטובוסים המתפוצצים למספר הנפגעים מאינתיפאדת הסכינים, אבל החיים היומיומיים כשאתה פוחד שבכל רגע אתה תהיה הקורבן הבא, משפיעים מאד על איכות החיים. היום אין פתרונות כמו באינתיפאדה השנייה של, “אבא תיקח אותי במכונית כי באוטובוס יקרה לי משהו רע”. לאחרונה שודרה בחדשות כתבה על כך, ששבעים עסקים קטנים נסגרו במרכז העיר ירושלים, בהם מסעדות רבות שהחזיקו מעמד גם בתקופות קשות יותר. הירושלמים נמנעים מלבקר במרכז העיר, מבקרים ישראלים משאר חלקי הארץ מדירים את רגליהם מירושלים והתיירים, אם מגיעים בכלל לארץ, לא מסתובבים סתם כך ברחובות, קונים מזכרות וסועדים במסעדות והאחראים על קבוצות נוער מחו”ל כמו “תגלית”, מונעים מהמשתתפים להסתובב חופשי בעיר. עיריית ירושלים המודעת למשבר, מפרסמת בשלטי חוצות ובעיתונים קריאה להמשיך לבקר בעיר ולפקוד אטרקציות כמו המוזיאונים או גן החיות התנכי. על כך ענה בעל המסעדה הוותיקה “אלדד וזהו” בנחלת שבעה, “אם לכותל כבר לא מגיעים מבקרים, איזו אטרקציה אחרת תביא למסעדה שלי קליינטים?”. אלדד הפסיד כבר 300 אלף שקל להערכתו. עכשיו מציעים לבעלי העסקים מענק של עד 50 אלף שבשבילם יאלצו לעבור “וויה דלרוסה” (דרך הייסורים) בירוקרטית כדי לזכות במענק.
אז מה עושים כדי להציל את ירושלים משקיעה? עלה לי רעיון שצץ כאשר חלפתי על פני אולם האירועים המפואר אווניו באיירפורט סיטי הצמוד לשוהם. בכל יום מימי השבוע מתקיימים באולם במשך שעות היום כנסים שונים של חברות גדולות, וגם כנסים של המגזר הציבורי. מאות המכוניות החונות במקום מעידות על כך.
אני בטוח שאם כל משרדי הממשלה יודיעו שכל כנס שהם יוזמים, או כנס שמוזמנים אליו פקידי ממשלה, חברי כנסת ושרים יערך מעתה אך ורק בירושלים, ובנוסף יעניקו סיוע כספי לכנסים של המגזר הפרטי, הם יצליחו להביא אלפי מבקרים לעיר ויספקו עוגן הצלה לפחות למגזר הסעדה בעיר המדממת.
זה רק פתרון אחד מחוץ לקופסא בשעת חרום זו, אבל כאשר הממשלה הנוכחית מצטיינת בעיקר בשב ואל תעשה (חוץ מלהאשים את כל העולם ואשתו בהסתה), אני לא משלה את עצמי שמישהו שם למעלה יאמץ את ההצעה, ולכן מה שאני יכול מניסיון שצברתי בתקופת מגורי בירושלים בתקופה דומה, זה לסכם במילים של שירו המיתולוגי של אריס סאן “בחיים הכול עובר, הצרות חולפות מהר”, או לאט.
תגובות
