הרהורים על אהבה וזוגיות רבת שנים
בעוד 10 ימים נחגוג 30 שנות נישואין. אני אכתוב את זה שוב, בעוד 10 ימים נחגוג 30 שנות נישואין. נדמה לי שגם אם אכתוב את המשפט הזה 100 פעמים על הלוח עם גיר (מה זה באמת היה העונש הזה?), לא לגמרי אתפוס את משמעותו.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
30 שנה זה חתיכת הרבה זמן. יותר ממחצית חיים, למעשה.
חודש פברואר הוא חודש משפחתי חגיגי עבורי - שני ימי הולדת, יום המשפחה, יום האהבה ויום הנישואין שחותם אותו. הרבה אירועים, שמתערבבים זה בזה ונחגגים בחודש הכי קצר בשנה. הרדיו משדר היום שירי אהבה מתקתקים ברצף והחנויות מלאות במרצ’נדייז מלאי לבבות אדומים ובשלטים מאירי עיניים המזכירים לכולם לא לשכוח לציין את חגיגת האהבה והמשפחה בתשורה הקיטשית המתבקשת בצבעי האדום והלבן (בעיה של ממש לאוהדי מכבי או בית”ר).
30 שנה זה חתיכת חיים. ולמרות זאת, כמו הגיל, 30 זה רק מספר.
ואם אחרי 30 שנות כבר לא קונים דובוני פרווה או שוקולדים בצורת לבבות - אז איך בכלל יודעים שאוהבים?
האם מותר בתום שלושה עשורים לעצור ולבחון מחדש האם אהבה משחקת עוד תפקיד בחיי הנישואין או שמה מדובר ביחסים הנעים בכוח האִינֶרְצְיָה? האם לגיטימי או בכלל נדרש לחשוב שוב (ושוב) על הבחירה החשובה ביותר שעשינו בחיינו כשהיינו רק בני 20 וקצת? האם מותר לשאול מה מחזיק אותנו יחד? להציץ ולראות לאיזה כיוונים התפתחנו, כל אחד בנפרד ויחד כזוג, ולחשוב לאן עוד יש לנו לשאוף והאם יש לנו בכלל עוד שאיפות ומטרות? האם מותר להתרווח על כורסת הטלוויזיה מרובת המצבים ולדמיין שמדובר על ‘זרי הדפנה’ של הזוגיות ארוכת השנים? האם יש מקום או צורך ‘לחשב מסלול מחדש’?
והאם השאלות שהנחתי כאן, מודפסת בשחור על דפי עיתון, גורמת לכם לנוע בחוסר נוחות רק מעצם כך שנשאלו?
ככה אני, הימים הכי רומנטיים ומשפחתיים בשנה ומספרים עגולים, גורמים לי להרהורים. האמת שכמעט כל הימים גורמים לי להרהורים וערעורים, אבל במובנם הטוב החיובי והבונה. שום דבר בחיי אינו מובן לי מאליו, גם משפחתי שהקמנו בדם יזע דמעות, שמחה ושמחה.
אז אם לא פרחים ודובונים ושוקולדים אדומים, מה זו רומנטיקה עבורי? שלי טמונה ברגעים הקטנים והכי מפתיעים: זה קרה באחד הערבים הקרים של השנה, כשבחוץ הטמפרטורה הייתה חד ספרתית נמוכה. רבצנו בסלון, לבושים בטרנינגים וגרובים בגרביים עבים צמודים לתנור ספירלה קטן (המזגן התקלקל בשבוע הכי קר של העשור - נושא לפוסט אחר), בתנוחת סוף יום. אני הייתי מכורבלת בשמיכת הטלוויזיה המרוטה והטלוויזיה שידרה את אחת מתוכניות הריאליטי האהובות - מאוסות והאנשים על המסך צעקו זה על זה בעוצמות קול ורגש שדרשו שימוש מוגבר בכפתור הווליום. מדובר, אם כן, בסצנה הכי ביתית והכי לא משובבת נפש או רומנטית שיש. לפתע הוא קם ואמר, “אני הולך להכין לי כוס תה. את רוצה עם לימון או נענע?”, בא לי לימון. אז הוא יצא לגינה הקטנה וקטף לנו לימון גדול ועסיסי מעץ הפרטי ואחרי כמה דקות הוא חזר עם שני ספלי תה חמים וצלחת קטנה עם וופלים שהונחה בינינו. נרגשת (באמת) מהמחווה מחממת הלב שלו שאלתי אם הוא רוצה שנעבור לצפות באחת מתוכניות האהובות עליו בערוץ ההיסטוריה (לא חשוב איזו, העיקר שיש שם גרמנים רעים שנלחמים בכוחות הברית הטובים בשנות ה-40 של המאה הקודמת). “באמת?”, הוא שאל בתדהמה ובשמחה. “כן, באמת”, הבטחתי והעברתי לו את השלט בטקס קטן. הוא זפזפ בין ערוץ ההיסטוריה לערוץ הטיולים או נשיונל ג’יאוגרפיק לתכניות שהקליט ולא צפה בהן, עד שמצא תכנית כלבבו. וברגע המדויק המסוים הזה, בעודו שקוע בנאצים נלחמים או ברוכבי אופניים החוצים את רכס האפלאצ’ים (שאצלנו בטלוויזיה הם כמו מרקו ואמא שלו - מסיימים את המסלול שאורכו 4,000 ק”מ וחוזרים לרכוב אותו שוב), ואני חפונה בנייד שלי במקביל, הצצתי בו, באיש היושב לשמאלי, שותה תה חם חזק עם הרבה לימון ואוכל וופלים פשוטים וידעתי שאני אוהבת אותו. אוהבת אותו היום יותר ממה שאהבתי אותו בפברואר 86, ערב חורף קר וגשום, בו עמדנו מתחת לחופה ולא היה לנו מושג לאיזה מסע אנחנו נכנסים. אוהבת אותו אחרי שלושה ילדים גדולים (שלקח הרבה שנים להביא אותם לגילם הנוכחי), ואחרי קשיים רבים מספור, משברים ושברוני לב וקשיים ומריבות ומילים רעות שהוטחו בכעס במהלך השנים. ואחרי השינויים שעברנו, גם הוא וגם אני, ואפשרנו זה לזו לצמוח ולהתפתח במקביל או בנפרד בלי להיבהל מהשינוי. מאוהבת בגבר שמאפשר לי לשאול ולחקור את המקום שלי ושלנו ועומד ניצב ונוכח גם בימים שהשאלות שלי גוברות על התשובות. אוהבת יותר אחרי שלמדנו לאהוב, להעריך את השגרה נטולת הסערות ובמקביל להתרגש מהסערות שמתרגשות עלינו ועוד יתרגשו. אוהבת את האיש שלי, שלא יודע לבחור מתנות או לשלוח פרחים ביום האהבה, אבל יודע להגיד לי שהוא אוהב אותי, סתם ככה כשאנחנו במטבח מכינים ארוחת ערב. אוהבת אותו יותר אחרי הקבלה וההשלמה המלאה של חיינו ושל עצמנו. אוהבת את השותף שלי למסע החיים.
אני מתבוננת בו משתרע בנינוחות על הכורסא ולא טועה לרגע לחשוב שמדובר על עלי הדפנה (כי עלי דפנה לא נראים לי מצע נוח לשבת עליו. כורסא מתכווננת יותר נוחה) שיבלעו אותנו בתוכם בניחוח משכר ומשקר של שגרה.
כי אחרי 30 שנה בהן עברנו גלגול חיים שלם (ראשון אני מקווה), זה שוב רק אני והוא. נו טוב, גם הכלב העצבני והמעצבן נשאר בסביבה.
והנה כתבתי כמה מאות מילים ובתוכם הצלחתי לכתוב “30 שנה” המון פעמים ועדיין אני שואלת את עצמי איך זה קרה? מתי הספקתי להיות נשואה כל כך הרבה שנים?
ולקראת סיום, כדי שלא תחשבו שאני מחרבת רומנטיקה סדרתית, בעוד כמה ימים נציין את יום האישה הבינלאומי, אחלה הזדמנות לכל הגברים שבינינו לשלוח לאישה שאתם את הזר/ בלון/ שוקולד ש”שכחתם” לשלוח לה בוולנטיינז’ או ביום האם. ואם גם זה לא ילך, תמיד אפשר לתקן בעוד חצי שנה – שאז אנחנו חוגגים את ט”ו באב- שזה עוד וולנטיין, רק בעברית. ואם אין זוגיות בחייך (או שהגבר שלך הוא מתעלם כרוני מאירועים כאלה), תתייחסי לזה כאל אחלה הזדמנות לפנק את עצמך במה שחשקה נפשך, אבל תלכי על זה בגדול. כי בסופו של דבר, כך אני מאמינה, הזוגיות השלמה שלנו ביותר שיש לנו היא שלנו עם עצמנו ורק אז יכולה לבוא הזוגיות השלמה עם האחר.
תגובות
