להיות אמא גאה
משהו אישי | מיכל פיקרסקי
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
לפני כשבועיים קרא הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הצבאית בעלי, לבנים שלי סוטים. הרב שלמה אבינר, רב היישוב בית אל קרא לקהילה שלהם “קהילת התועבה”. הרב שלמה אליהו, רבה של העיר צפת אבחן בפטרונות בראיון בגלי צה”ל שמדובר באנשים חולים (והשווה אותם לזונות ולמכורים לסמים) שצריך לחבק בחוזקה (עד שיחלימו וישתנו) והרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן, כינה אותם נכים ואנשים שצריכים טיפול פסיכולוגי.
תודה לאל שאני ובני ביתי לא מושפעים מאמירות של רבנים כאלה ואחרים, בעלי הבית מטעם עצמם על היהדות (שכספינו משלם את משכורותיהם) ושאיננו נתונים למרותם הרוחנית והדתית. אבל אינני יכולה להתעלם מהעובדה שהדברים האלו, שנאמרים בריש גלי ובקול גדול, גורמים לשנאה, הפחד והתיעוב “הישנים והטובים” להרים את ראשם הגדול והמכוער. ואינני יכולה שלא לתהות לכמה צעירים, מבוהלים ומבולבלים, גרמו הדברים הללו להיסגר ולהסתתר שוב בארון חייהם ולכמה זמן - במקרה הטוב ולכמה אנשים להתאבד- במקרה הנורא מכל.
זו אינה הפעם הראשונה בה אני “יוצאת מהארון” במסגרת טור זה. קוראי הוותיקים יודעים שבין שאר הדברים שמרכיבים אותי, אני גם אמא אוהבת וגאה לשני בנים גאים ויקרים. אמא עם ותק של כמה שנים של גילוי ואישה שהחליטה לחיות בלי סודות ובלי ארונות לצד הבנים שלה, מאחוריהם, מלפניהם ומעליהם - בכל מקום שנדרש ממני להיות כדי להגן עליהם ולאפשר להם לחיות בכבוד ובְּחֵרוּת את חייהם. התנאי הוא אחד - כל עוד אינך פוגע באחר. והבנים שלי, תאמינו לי, מעולם לא פגעו באיש. ואל תבלבלו - זה לא שאני חושבת שנטייה מינית היא בחירה. נטייה מינית היא מולדת, לא נבחרת. ההחלטה לחיות ביושר, בכנות בשלמות ובאושר- זאת הבחירה.
אני רוצה לשתף אתכם במה שעוברת אמא, אוהבת, פלורליסטית, פתוחה ומכילה ככל שתהיה, ששני בניה יוצאים מהארון.
לפני 7 שנים כשבני האמצעי היה רק בן 15 וחצי, בקיץ בין החטיבה לתיכון, הוא כינס את בעלי ואותי לשיחה. מי שמכיר את הגיל הזה יודע שכינוס כזה הוא נדיר ובעל משמעות. אז התכנסנו ומולנו ישב ילד כאוב, מבוהל מתלבט, מתפתל ובד בבד נחוש לחלוק ולהוריד מעליו חלק מהנטל. מכל אותה שיחה ארוכה אני זוכרת בעיקר משפט אחד שהוא אמר: “אני לא יודע מה אני, אבל אני לא סטרייט”. עודדתי אותו לדבר ולשתף וכל מה שהצלחתי לחשוב זה: “למה כל כך מוקדם? למה הוא לעזאזל בוחר להגדיר את עצמו בגיל כל כך צעיר? מה הוא בכלל יודע ומבין?” שאלות מטופשות ומיותרות שכל מטרתן, היום אני מבינה, “לדחות את הקץ”- לברוח מהבשורה. כי היום אני יודעת ומבינה שילד או ילדה בני 15, כשההורמונים שלהם עובדים שעות נוספות, יודעים קודם כל למי הם לא נמשכים עוד לפני שהם מוכנים להודות או להבין בוודאות שהם אכן נמשכים לבני מינם.
וזה נפל עליי כרעם ביום בהיר. שום דבר בילדותו לא רמז נטייתו ונעורים עדיין לא ממש היו לו - בהיותו בן 15 וחצי.
שכשילד יוצא מהארון הוא מכניס את ההורים שלו לארון משלהם.
באותה ימים, מבולבלת ככל שהייתי, ביקשתי ממנו בקשה מהותית אחת - שישתדל להמעיט לבקר ולבלות בבית הנוער הגאה. הכוונה מאחורי הבקשה הייתה לתת לו אפשרות לבנות את נעוריו ולחוות אותם במלואם ולא להתרכז סביב נטייתו המינית. לשמחתי הוא די נענה לבקשתי ונעוריו עברו עליו כתלמיד במגמת התיאטרון בתיכון, פעיל בנוער העובד והלומד, מוקף בחברים טובים וגם בעל נטייה מינית אחרת שלא הוסתרה ולא טושטשה בשום צורה ואופן. והיציאה שלי מהארון הייתה בתמיכה ובלווי הדדי - אנחנו אותו והוא אותנו.
אבל היה מחיר אחר ליציאה המוקדמת של בני האמצעי מהארון אותו שילם דווקא אחיו הגדול ממנו ב-7 וחצי שנים. אותו גילוי דחף את בכורי עמוק עמוק לתוך הארון בו הוא הסתתר שנים ארוכות ומייסרות. הוא יצא מהארון, כשנתיים אחרי אחיו, כשהיה בן 24 בערך, אחרי שנים של מאבק עצמי ואולי מתוך רצון להגן עלינו ולא לשבור את לבנו.
באותה תקופה הוא גר ועבד באירופה, כך שלא יכולתי לראות ולעקוב אחרי הלבטים והייסורים שלו. כחודש לפני שהוא סיפר לי, ביקרתי אותו בארץ בה הוא חי ושאלתי אותו אם גם הוא גיי. גבר צעיר ויפה בבירה מזרח אירופאית שטופה בבנות סלביות יפיפיות – והוא בכל זאת לבד. פה חשדתי, אז התגברתי על הפחד ושאלתי ישירות. הוא הכחיש ואני האמנתי לו. גם לא.
את הבשורה הוא בישר כשהיה בחופשת מולדת בראש השנה. אני זוכרת את המקום המדויק ואת הרגע ובעיקר את התחושה שבאמת השמיים נופלים עליי. כל הרגשות היו שם - תדהמה, עלבון, כעס, רחמים (גם עליו וגם על עצמי). והציפו אותי בלי הכנה.
ביקשתי ממנו לא לספר עדיין לאף אחד. ידעתי שכשגבר צעיר בן 24 מחליט סופסוף לרסק את ארון חייו ולספר להורים - מה שהוא הכי מרגיש זו תחושת שחרור והרצון לספר ולחלוק ואפילו לחגוג היא הכי טבעית. אבל אני עוד לא הייתי מוכנה לחשיפה. שני בנים מחוץ לארון זה חתיכת בעיטה לבטן לכיוון הארון.
כששני בנים יוצאים מהארון – השאלה הכי הראשונה שעולה היא, “למה?”, “מה עשיתי לא טוב?”, “מה דפוק אצלי/ מה דפוק בבית?” ויש את הבושה הפולנית הישנה והבסיסית של “מה יגידו?” וצער גדול שלא לגמרי ברור על מה, על שונות? על החיים הלא פשוטים הצפויים להם? על אבדן החלום שאנחנו חולמים עבורם-אישה וילדים? והפחד - שלא יבינו אותם, שלא יקבלו אותם שידחו אותם שיקראו להם בשמות או יתקפו? והמחשבה של איך לעזאזל מספרים למשפחה המורחבת ובעיקר לסבים והסבתות? ואיך יקבלו זאת החברים שלנו? ומי יבקר אותנו בגלוי או בהסתר? והזוגיות, חזקה ויציבה ככל שתהיה, גם היא מתערערת שהרי כל אחד מקבל את הדברים אחרת, בקצב אחר וברגשות אחרים. יש תיאוריות שמקבילות את תהליך היציאה מהארון של ההורים לתהליך של אבל על כל שלביו: הכחשה- כעס- מיקוח- דיכאון וקבלה.
במקרה שלי, גם ברגעי השבר הקשים ביותר בתקופה הראשונה, עם כל הכאב והבכי והעלבון, היה לי ברור ברגע שאני אקבל ואשלים עם העובדה שיש לי שני בנים הומואים – ברגע שאני אחליט לא לחיות בארון - ברגע שאחזור לעצמי ואזכור שאין דבר יותר נורא מסוד - זה יהיה הרגע שהכל יסתדר וייפתר. יש הרבה עצמה ועידוד לדעת שהמפתח נמצא בידיים שלי.
הדרך התבהרה לי דרך שתי הבנות צלולות: האחת, אני לא אישה של סודות. אני חושבת שסודות מרעילים וגדלים ומזהמים, אז למה אני מוכנה לחיות עם סוד ובתוך סוד? והשנייה, החשובה יותר, אלו לא החיים שלי. אלו החיים שלהם ואני יכולה רק להיות חלק חשוב ואהוב בהם או לא להיות שם. ואם אני אהפוך את זה לסיפור שלי, הילדים שלי פשוט לא יהיו שם. לא תפקידם להכיל גם את הכאב שלי. ועם שתי התובנות הללו, הדרך הייתה לי ברורה ופשוטה.
ולא שלא היו קשיים, ברור שהיו ועוד יהיו. השבוע שעבר היה שבוע כזה למשל. אבל אני זוכרת כל הזמן שיש לי ילדים טובים ומקסימים שאוהבים אותי כמו שאני אוהבת אותם ושצובעים את חיי בכל גווני הקשת. וכל עוד אני מבינה מה באמת חשוב ודבקה ביושר והפתיחות המאפיינים את משפחתנו - אז הכל בסדר, באמת הכל ממש בסדר.
תגובות
