“כאן הסתיימו שידורינו”
מאת: מוקי הדר
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
כמה ימים אחרי הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בביירות בו נרצחו באכזריות 800 פליטים פלסטינים, רובם נשים וילדים, על ידי כוחות נוצריים במלחמת לבנון הראשונה, נטען ששר הביטחון אריאל שרון התיר להם להיכנס למחנות בעוד כוחות צה”ל עומדים מסביב למחנות ולא נוקטים פעולה להפסיק את הטבח. באותם ימים סוערים נשלחתי ממערכת החדשות בערוץ 1 לסקר את טקס האזכרה השנתי לחללי הצנחנים באנדרטה בתל נוף (אולי בגלל שהייתי בעצמי צנחן במילואים). במערכת ידעו כי אריק שרון לא יעז להחמיץ את האירוע המסורתי וזו תהיה ההזדמנות הראשונה לקבל ממנו תגובה על הטבח בסברה ושתילה שעורר סערה בדעת הקהל בישראל ובעולם.
הגעתי עם צוות הצילום בזמן והתמקמנו מול הבמה. כאשר שרון עלה לנאום נשמעו מתוך הקהל, שהיה מורכב מהורים שכולים וותיקי הצנחנים, צעקות רמות, “רוצח”, “רוצח”. קמה מהומה אבל שרון, שעורו כידוע היה עבה מעורו של פיל, המשיך לדבר כשהוא מתעלם מהקריאות ולא התייחס כלל לטבח. הבנתי שהסיפור החשוב הוא שחבריו לנשק מפנים לו עורף ומאשימים אותו בשותפות לטבח.
השעה הייתה כבר 5 אחר הצהריים וידעתי שאני חייב להגיע לשידור מהדורת “מבט” בתשע בערב. לכן, כמה דקות לפני שהסתיים הטקס התקפלנו כדי לא להתעכב בפקקים ביציאה מהחניה בתל נוף לכביש לירושלים (הכביש אז היה בן שני נתיבים ולא ארבע כמו היום).
טסנו למערכת בירושלים. הנסיעה ארכה שעה, הכנסתי את סליל הפילם למעבדה. לפני עידן הוידיאו הפיתוח לקח לפחות שעה וכשיצאו החומרים מהמעבדה וחדר הקול, עליתי בריצה למחלקת העריכה, שם חתכנו ידנית את הפילם והתאמנו את פס הקול לתמונה. הוספתי קריינות והגעתי ממש דקה לפני התחלת השידור ב”מבט”. הכתבה שלי פתחה את המהדורה והייתה סקופ גדול. למחרת כל כותרות העיתונים ציטטו אותה. זכיתי לטפיחות על השכם מיאיר שטרן מנהל החדשות ומכל העורכים והכתבים.
למחרת באתי למערכת עם חזה נפוח מגאווה, הוכחתי לכולם שאני “סקופר”. לא עברה שעה ויאיר שטרן הודיע לי להתייצב לבירור בלשכת מנכ”ל רשות השידור טומי לפיד. לפיד, שהיה עיתונאי ותיק ב”מעריב”, מונה בזכות דעותיו הימניות למנכ”ל על ידי מנחם בגין ראש הממשלה מהליכוד.
מתברר שאריק שרון טלפן ללפיד אחרי שידור הכתבה והתלונן שלא הראו בכתבה שבסיום הטקס ניגשו אליו כמה אנשים ולחצו את ידו לאות תמיכה. “מדוע לא נשארת עד הסוף וצילמת את לחיצות הידיים לשר הביטחון?”, שאל לפיד. הסברתי את השיקולים שלי להגיע לשידור לאור לוח הזמנים הצפוף - “עובדה שהכתבה הייתה מוכנה לשידור דקה לפני תחילת המהדורה, אם לא הייתי עוזב לפני הסוף האזכרה ספק אם בכלל הייתי מגיע לשידור!”, אמרתי. לפיד, שאישר בעצמו את שידור הכתבה ערב קודם, היה עיתונאי מנוסה והבין את החשיבות של הגעה לשידור בזמן. הוא היה ישר מספיק על מנת לשבח את ההחלטה לעזוב את השטח כמה דקות לפני הסוף כדי להימנע מהפקקים וגם יאיר שטרן הוסיף מחמאות.
יצאתי בלב קל מהבירור. אבל למחרת המתין לי מכתב נזיפה בתיק האישי. מתברר שלפיד היה חייב לרצות את אדוניו שמינו אותו לתפקיד והבטיח לשרון שינזוף בכתב עוד לפני ששמע אותי. בסופו של דבר האינטגריטי העיתונאי שלו התכופף בפני הפוליטיקאים.
זו דוגמא אישית אחת שחוויתי על בשרי להרס השידור הציבורי על ידי כל שלטון. ראשי השלטון ראו בערוץ הציבורי מכשיר שישרת רק אותם “עיתונות חופשית ובועטת לא בבית ספרנו”, הם דואגים לרמוז בשקט למי שמנהל את השידורים וזה ממשיך עד ימינו.
אריאל שרון שהגיע לראשות הממשלה מינה כמנכ”ל את יוסף בראל שהיה מנהל השידורים בערבית, שתיפקדו מסורתית רק כשופר של השלטון ובראל גמל לו בשידורי חנופה מביכים. אהוד אולמרט שהגיע לרשות הממשלה הדיח את בראל בגלל שהיה משרתו של שרון וביבי נתניהו מינה כמנכ”ל את יוני בן מנחם שגם הוא גדל ושימש ככתב בחדשות בערבית. יוני בן מנחם ועוזרו הנאמן זליג רבינוביץ היו מקורבים לאנשי מרכז הליכוד בירושלים. בתקופתו נחשפה לאחרונה פרשה של שחיתות בהוצאת כספים מרשות השידור.
המעורבות של הפוליטיקאים ברשות השידור היא שדרדרה אותה לשפל והיא הפסיקה להיות רלוונטית. אחוזי הצפייה בטלוויזיה גרדו את ה-3%. המסקנה הייתה שצריך לסגור את המוסד הכושל ולהתחיל מבראשית להקים שידור ציבורי חדש שיהיה נקי מהחוליים הסופנים של רשות השידור הקודמת. השר ארדן התחיל במהלך לפני שנתיים והצליח להעביר חוק בכנסת על סגירה ופתיחה מחדש של השידור הציבורי והנה אחרי תהפוכות רבות, הערוץ הציבורי החדש עומד סוף סוף להתחיל בשידוריו בעוד חודשיים. אופס, חשבתם שהעניין סגור? טעיתם בגדול. נתניהו וראש ההסתדרות ניסנקורן רקחו דיל מכוער לדחות את הקמתו של הערוץ החדש בשנה וחצי וזאת מבלי להתייעץ כלל עם קברניטי השידור הציבורי החדש ומבלי לידע את שר האוצר שיצטרך לשרוף 500 מיליון שקל נוספים כדי להחזיק שני שידורים ציבוריים כושלים במקביל.
לא קשה להבין מדוע נתניהו מתעקש לדחות. הוא רוצה לאותת לשידור הציבורי החדש, “אני הוא הבוס ואת השיקולים העיתונאים והמקצועיים אתם יודעים לאן לדחוף”. אם זה יצליח לו הפעם, הרי כל המהלך להצלת השידור הציבורי ירד לטמיון ואנחנו נשאר רק עם ערוצים מסחריים שיש להם שיקולי רווח בלבד ולכן מושפעים מהאינטרסים של הטייקונים, או עיתונות המגויסת לפאר להלל ולקלס את השליט, דוגמת “ישראל היום”. אם עיתונות חופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, אז היום הדמוקרטיה הישראלית מאבדת עוד נשימה, בדרך לחנק סופי.
תגובות
