זיכרונות

ד"ש עם שיר משמוליק שיר

פורסם בתאריך: 21/07/2016 18:00

נכתב על ידי

שמוליק שיר

אלי ויזל מת. בגיל 16 נלקח לאושוויץ, שרד את התופת והיה לאחד מהקולות המרכזיים בעולם לזיכרון השואה. מותו של ויזל החזיר אותי כמה שבועות אחורנית.
אני יושב, מקשיב והבטן שלי מתהפכת. שתי ילדות, אחת בת 10 ואחותה בת 13 נשלחות מביתן בברטיסלאבה לגור לבדן בבית של גויים בעיירה רחוקה ובזהות בדויה כילדות נוצריות. השכנים, שלא חיבבו במיוחד יהודים (וזה בלשון המעטה) שמים לב שבשבת, הילדות לא באות למרכז הקהילתי בעיירה לקחת את קצבת המזון שלהן. חשדם מתעורר והם מלשינים לנאצים ימ”ש. טנדר עם חיילים גרמנים מגיע לביתן. הנאצים נכנסים לבית מלווים בכלבי זאב ומתחילים להכות מכות רצח את שתי האחיות. הילדות לא נשברות. האבא אמר להן לפני ששלח אותן בדמעות, לעולם לא להודות שהן יהודיות. הילדות דבקות בסיפורן.  הן יתומות מאב ואם שנהרגו בהפצצות וגרות בבית של אחותם הגדולה שנמצאת כרגע בעיר אחרת. הנאצים מוותרים ועוזבים. כרגע. הם עוד ישובו. בסופו של דבר, ה”אחות” הגויה שקבלה הרבה כסף בעד הסתרתן, מסגירה אותם לנאצים. הנאצים חוזרים והפעם תוך כדי מכות הילדות מושלכות לטנדר ( אני מזכיר, בנות 13 ו-10) ונלקחות לאושוויץ. אני מקצר בסיפור הקשה. הילדות נלקחות למלאך המוות, מנגלה ימ”ש ועוברות ניסויים קשים וכואבים. אנחנו כעת בצריף של הילדות באושוויץ. ‘אנחנו’, זה חבורת צעירים מלונדון ואני. הדוברת שעומדת מולנו בצריף ומספרת בקול שקט וכואב את סיפורה היא הילדה בת ה-10 שהייתה כאן עם אחותה. חבורת הצעירים ואני יושבים בצריף, שומעים את הסיפור ומרגישים איך הבטן שלנו מתהפכת. אין מילים שיכולות לתאר את הכאב הפיזי והנפשי שהילדות האלו עברו. העיניים דומעות ותחושת כעס מציפה אותי. כעס על בעלות הברית שלא הפציצו את המסילות לאושוויץ, כעס על המין האנושי שהפך למפלצות צמאות דם וחסרות רחמים, כעס על עצמי שלא פיתחתי את גופי לרמה של שרירן מפחיד כדי שאוכל להכות ללא רחמים את אותו גלוח ראש מקועקע שיום קודם, בקרקוב, בשעה שהלכנו במרכזה של העיר לרובע היהודי שם, הרים ידו במועל וירק לרצפה. הדוברת מסיימת את סיפורה ואנחנו ממשיכים את הסיור במקום האפל עלי אדמות. אני ניגש לדוברת (חמותי, אמא של מישל) מחבק אותה ואומר לה “מרתה, אני חייב להגיד לך שזה שנשארת שפויה ודתיה, זה ממש נשגב מבינתי”. חמותי מבליעה חיוך. אין זו הפעם הראשונה שהיא שומעת משפט זה. אנחנו יוצאים מהמקום הנורא. ממש כשאנחנו יוצאים משער המחנה , מדריך הקבוצה מתחיל לזמזם בקול חרישי את הניגון “עם ישראל חי”. אנחנו עוטפים את חמותי ומתחילים לשיר- עם ישראל חי. בהתחלה בניגון חרישי ואז השירה הולכת ומתגברת. עם ישראל חי, עם ישראל חי. תייר מבוגר מסקנדינביה שצועד לידנו מביט בנו בפליאה. אח”כ המבט שלו הופך למבט כעוס. “איך אתם יכולים לשיר בשמחה כזאת כשאתם יוצאים ממקום נורא כל כך?”, הוא שואל. אנחנו מצביעים על חמותי ומסבירים לו. האישה הזאת שאתה רואה מולך, הייתה כאן בתור ילדה בת 10. היא ניצלה מהתופת כאן. אנחנו שמחים על זה. אנחנו שרים על הנס שקרה לה. היא מביט בנו ואז אוחז בידנו ומצטרף לריקוד.
ילדה בת 13 נמה את שנתה במיטתה בביתה בקרית ארבע. מפלצת נתעבת חודרת מבעד לחלון  ביתה ונועצת בבשרה פעם אחר פעם את הסכין. המפלצות מהשואה חוזרות אלינו בלבוש אחר. כאפיה וסכין. הרצון לשחוט יהודים החליף תחפושת. משהו אומר לי, תשמע איך אפשר לגדל ילדים בקרית ארבע? אני מביט בו ושואל, תגיד, ובתל אביב אפשר? שכחת כבר את הפיגוע בשרונה? רשימת הערים בארץ שבה נרצחו יהודים ארוכה. ארוכה מדי. למי שמקדש את המוות אין חלוקה גיאוגרפית. הוא שותק. אני שותק.
אלי ויזל מת. קול אמיץ של נער בן 16 שחווה את התופת, נדם.