על הכתיבה
מאת: שלי פדן לורבר
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
שלי פדן
לפני שנה בדיוק גיליתי שיש לי סרטן. ציון תאריכים מביא איתו איזשהו רצון לחשבון נפש, לסיכום והסקת מסקנות, לעשות זום אאוט ולהסתכל אחרת על הדברים. אולי אחד הדברים המשמעותיים ביותר שקרו לי השנה הוא הלידה של הבלוג האישי שלי: הכתיבה והחשיפה הציבורית. הכתיבה איננה טבעית לי ומעולם לא הייתה. בשנות השמונים - כשכל הבנות מסביבי כתבו ב ״יומני היקר״, לא הרגשתי צורך לכתוב. לא הייתי מאלו שכותבות מכתבים ארוכים. עם האבחון של המחלה נולד אצלי הצורך בכתיבה. סערת הרגשות, העומס של המחשבות שצצות ונעלמות ומתחמקות הביאו את הצורך לשים את המילים שמציפות לי הראש על גבי נייר. חשבתי שזה יעשה לי שקט בראש, כדי שאוכל לעבד את הסערה. המון מחשבות, תובנות, רגשות שרציתי לתעד אותם.
הרגשתי שכמעט בכל רגע נתון יש איזו מחשבה שמתחילה - תובנה כלשהי, שאם אני לא כותבת אותה היא חומקת לי ולא תשוב. הכתיבה שחררה את המקום הזה. כתבתי מאוד אינטואיטיבי - פשוט זרקתי מחשבות וחצאי מחשבות על המחשב. המחשבה הייתה שאני רוצה לתעד אבל גם לאפשר לעצמי לחזור אל המחשבות האלו ולא הייתי בטוחה שאזכור אותן.
ואז יום אחד, חברה ששמעה שהתחלתי לכתוב אמרה לי באגביות ״אולי תכתבי בלוג?״, גיחכתי והמשכתי הלאה. עוד באותו שבוע, חברה שניה שלא מכירה את החברה הראשונה הציעה לי לכתוב פוסטים. ואז הרעיון התחיל לחלחל. ואז חברה שלישית – שוב, לא קשורה- פרסמה פוסט בבלוג שלה, פוסט מאוד חושפני וכנה עד כאב. היא הביאה אותי לכדי דמעות. שלחתי לה הודעה פרטית עד כמה התרגשתי ואז התגלגלה לה השיחה וגם היא הציעה לי לכתוב בלוג. אז כבר שלושה אנשים שונים עם אותו מסר…. כנראה שצריך ללמוד להקשיב.
לקח לי כמה שבועות לעכל את הרעיון, לאזור אומץ ולהוציא את הרעיון אל הפועל. אין לי מילים שיכולות להסביר כמה זה מוזר בבטן לכתוב פוסט עם מחשבות אישיות וללחוץ על כפתור ״פרסם״. אני בדרך כלל לוחצת ואז סוגרת את המחשב מחרדה. החשיפה מפחידה אבל גם משחררת.
באופן פרקטי, הפוסטים מעדכנים את הסביבה שלי במצבי ומונעת מאנשים את האי נעימות בלשאול אותי איפה אני נמצאת בתהליך - הם כבר שותפים ומבינים. התגובות לפוסטים שלי, חלקן גלויות והמון פרטיות מגיעות וחודרות אל לבי. אני לא מפסיקה להיות מופתעת מזה שאנשים בוחרים להגיב וזה מאוד נעים.
מעבר לתגובות מחברים ומהקהילה שלי, מגיעות תגובות מאנשים שאני לא מכירה. נשים חולות שקוראות ומזדהות עם הכתוב ולעתים יש להן עצה טובה, נשים חולות שמספרות לי שגם הן כותבות, נשים שרק עכשיו גילו שהן חולות ושואבות מידע ותובנות, אנשים שתומכים בנשים חולות שכותבים לי שפתחתי להם צוהר להבין מה עובר על החולה שלהם. חברים מהעבר הרחוק שלי ששולחים ברכות החלמה, חברי פייסבוק לא מוכרים שמרגישים צורך לחזק. מנעד רחב של אנשים שהמילה הכתובה נוגעת בהם ומעוררת אצלם משהו.
הבלוג לימד אותי את כוחה של המילה הכתובה - למילים יש כוח משל עצמן, הן יוצאות ממקום אחד ומשם ממשיכות ועושות גלים בדרכים שאין לצפות אותן מראש.
ואם הגעת עד פה?
גילוי מוקדם מציל חיים זה לא סיסמה - גילוי מוקדם הציל את החיים שלי! תעשי לעצמך טובה - תרימי טלפון עכשיו ותקבעי תור לבדיקה.
מזמינה אתכם לקרוא עוד באתר שלי:
www.shelly-blog.com
שלי פדן לורבר, תושבת שוהם, מעצבת פנים.
תגובות
