“לאכול את המקל משני קצותיו ולהשאיר אותו שלם (יותר מלב שבור)"
משהו אישי | מיכל פיקרסקי
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
הן שם בכל מקום - בדיבור, בספרות, בקולנוע, בספורט, בפרסומות, בעיתונות.
הן מקיפות אותנו. מנחמות אותנו ברגעי משבר, מרגיעות אותנו ברגעי פחד, משמחות אותנו ברגעי טוב, מצחיקות אותנו כשצריך, משרתות אותנו כשאין לנו באמת מה להגיד. בעיקר הן מציקות לנו ומְרַדְּדוֹת את חיינו: הקלישאות.
“קלישאות חבוטות” (ברור חבוטות שהרי הן קלישאות)
הן התחילו באמת בטוב. משפט תמים, אפילו מקורי וחכם, שמשקף את המציאות ואומר את הדבר הנכון והמדויק. לפעמים בפרפרזה ייחודית, לפעמים בחכמת חיים, לפעמים בהומור, לפעמים בהגזמה ובהקצנה. מכל סיבה שהיא, המשפט הזה תפס לנו את האוזן ואת הלב ואת המחשבה, יותר מדברים אחרים ואז חזרנו עליו באוזני אחרים שחזרו באוזני אחרים. הרבה יותר מדי פעמים באוזני יותר מדי אנשים. זה היה לפני עידן הפייסבוק ולא קראו לזה ויראלי, אבל המשפט התמים שלנו התפשט לכל כיוון- עד שנהיה קלישאה והפך לדביק ונדוש ומציק ומְשַׁטֵּחַ את השיח. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה, המשפט הפשוט ואפילו חכם שהחל את דרכו בעולם כהברקה של מישהו.
“בימים טרופים אלו” (למה במדינה הזו יש ימים שהם לא “טרופים אלו”?)
יש ימים שהקלישאות עוברות את אוזני וחוצות את תודעתי כאילו אינן ויש ימים, כמו בימים טרופים אלו, שאני פותחת את הרדיו או את הטלוויזיה ושומעת את רצף הקלישאות הנאמרות על ידי מי שאמון על הרגעת הרוחות או מציאת הפתרונות או על סדירות החיים פה ועורי נהיה חידודין חידודין. או בעברית תקנית יותר- אני מקבלת חררה.
תמיד הייתה “עליית מדרגה” (לאן עוד אפשר לעלות?) ו”הכתובת הייתה על הקיר”(כבר אין קיר מרוב כתובות) ויש לזכור ש”לא תופסים אדם בשעת צערו” (אבל הוא בחדשות כי זו שעת צערו, לא?), והתגובות יבואו “בזמן ובמקום הראויים” (כלומר מתישהו כשתשכחו), והשוטרים תמיד הפעילו “כוח סביר” (ברור סביר, אם הכוונה מראש הייתה לרסק את הבנאדם ולסיים את הסוללה בטיזר), ו”הכיבוש המשחית” (לעומת נניח, “כיבוש נאור”?) ותמיד יש לנו את “מסעודה משדרות” שחייבים להתייחס אליה או להתעלם ממנה או להתנשא מעליה.
ולא חשוב אם מדובר על ימין קיצוני או הזוי, ושמאל הזוי או שפוי והמרכז השפוי (הזוי ושפוי הולך לכל כיוון כי ככה זה קלישאות, מתאימות לכולם), או בכירי מערכת הביטחון או פקיד בכיר או סתם בכיר במשהו – שימו מיקרופון מולם והקלישאות יזרמו כמים...או כאבן שאין לה הופכין (שזה לא שייך אבל ממש רציתי להכניס את זה פה).
וזה לא מה שנאמר ואפילו איך שהדברים נאמרים, אלא המחשבה שהאנשים שמדברים ככה, אשכרה מאמינים בתקפות ואמינות דבריהם ואשכרה מאמינים שאנחנו קונים את זה. או שלא- וזה עוד יותר מעצבן ומעציב אותי.
“העולם שייך לצעירים” (שאלוהים יעזור לנו עם זה)
ובעודי כותבת את הטור נזכרתי בשיעור אנגלית בכיתה י”א או י”ב בו ניסתה רותי המורה לאנגלית, שסבלנות לא הייתה הצד החזק שלה, להסביר לנו מהי קלישאה. כל מאמציה עלו בתוהו. אני זוכרת שכל דוגמא שהיא נתנה לנו נראתה לנו כמו משפט חכם או סתם פתגם. לא הצלחנו להבין מהי קלישאה ומה ההבדל בינה לבין פתגם ידוע. כנראה שהצקנו לה במיוחד כי אני זוכרת שהיא סיכמה את כישלונה במשפט האלמותי:
Listen, since cliché is a word in French, I don’t have to teach it.”” (בתרגום- קלישאה היא בכלל מילה בצרפתית אז אני לא חייבת ללמד אותה). מורים, קוראי הטור, צאו ולמדו. ככה אפשר לסכם נושא שנתקל בחוסר הבנה מצד התלמידים.
אבל האמת היא שכשאנחנו צעירים ותמימים קשה לנו לדעת מהי בדיוק קלישאה. בני נוער רבים מדברים בקלישאות שעבורם הן סוג של אמיתות או אמירות מעוררות השראה. זה לוקח זמן וניסיון חיים להבין שמדובר בקלישאות. ובעצם אולי טוב שהבנתם עדיין לא הושחתה על ידי החיים.
“רקם עור וגידים”
ויש גם את הביטויים המעורבבים, כמו שקורא להם רוביק רוזנטל (באנגלית קוראים לזה (mix metaphorsשזה קלישאות מעורבבות למתקדמים.
וכבר שנים ארוכות שאני אוספת את הביטויים האלו מן הגורן ומן היקב, שומעת ביטוי כזה, עוצרת הכל ורושמת מי אמר ולמה. אינני יודעת למה ומה אעשה עם אוסף הפנינים הללו הרשומות אצלי בפנקס ועל פתקים ונישאות בתיק האישי שלי כבר שנים.
אתם מכירים חלק מהביטויים הללו ולפעמים אפילו לא יודעים שמדובר בטעות:
“עשה ימים כלילות”- במקום “לילות כימים” ואז בעצם המשמעות הוא שהוא די ישנוני ולא ממש עושה הרבה כי זה מה שעושים בלילות.
“רָקַם עור וגידים” -במקום “קָרַם עור וגידים”- איכס...
והנה חלק מהאוסף הפרטי שלי:
-ראש צוות משטרתי על פושע מוכר שהורשע: “הוכחה אשמתו מעל ומעבר לכל צל של ספק סביר”
-המנהל האישי של אחת הזמרות המוכרות ביותר על סוד ההצלחה “כל הזמרים המצליחים, מצליחים בזכות המשמעת העצמית שיש להם כלפי המנהלים שלהם”.
-מאזין בתכנית רדיו פופולרית מציע תכנית פעולה עדינה משלו: “צריך לעשות מחאה אבל לא להכביד עליו (על ראש הממשלה) את כובד המשקל.”
-רכזת השכבה לבוגרי כתות ט’: “אני מקווה מאוד שתשתמשו בכל הכלים שניסינו לטעת בכם”.
-אבא לכמה חיילים קרביים בתכנית “קולה של אמא” מתגאה בעברו הקרבי ומסכם “הגלגל חוזר על עצמו”.
-קצין משטרה על נהג שהיה מעורב בתאונה קטלנית “אנחנו בודקים אם הוא נהג תחת שכרות”.
-עובד בחברה עירונית גדולה במפגש עובדים-מנהלים מתלונן שאף אחד לא יודע את מקומו וזה לא יכול להימשך כך, “צריכה להיות פה אנרכיה מסודרת”.
והכי מקסים זו האחיינית שלי כשהייתה בת 5 וקראה לאביה מהשירותים: “אבא בוא מהר! אני בבעיה צרורה”.
הַמְתָּנָה היא מַתָּנָה (לקוח מהעולם הרוחני ונטחן היטב בפרסומות)
ברור שהמתנה היא מתנה. רק שכנעו את זה שסובל מכאבי ראש וקיבל תור לMRI בעוד 8 חודשים שמדובר במתנה ולא בסיכון חייו.
קלישאות לא התכוונו להרע להציק לנו. ופה ושם, במינון הנכון, הן אפילו יכולות להיות חביבות ונעימות לאוזן וללב.
אבל קלישאות הן קלישאות והחיים הפרטיים והציבוריים שלנו הם הכל, חוץ מקלישאה. אז בבקשה אולי אפשר לוותר קצת עליהן ולדבר בֶּאֱמֶת ולדבוק בָּאֱמֶת ולהשתמש בשפה מקורית ואמינה יותר? ואני מבטיחה, מהצד שלי, להקשיב קצת יותר בסבלנות ובסובלנות.
ובבניין ציון ננוחם....
תגובות
