מפגשים מהסוג האנושי
מאת: מיכל פיקרסקי
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
יש לי חברה חדשה שהכרתי בלימודים. קוראים לה ריקי (השם בדוי הדמות הכי לא). בת גילי, מכורה - נקייה מזה 18 שנה שנגמלה מסמים בבית הכלא, אליו נשלחה ל-12 שנות מאסר בגין שוד מזוין. אימא ל-5 ילדים ששנים מהם נלקחו ממנה לאימוץ במהלך ההתמכרות וגם את השניים האחרים היא לא ממש גידלה ושעושה תיקון גדול בזכות בנה הצעיר. היום היא בעצמה מטפלת במכורים, רמטכ”לית בצבא העצמאי שהקימה נגד עוולות משרד הרווחה ובאופן כללי משרד רווחה של אישה אחת. אישה יפה, מוכשרת, חכמה, חמה, בעלת הלב הכי גדול, הכי שבור והכי שלם שיש.
ואני מתבוננת בה, בחברתי החדשה, בהשתאות על גבול הערצה ושואלת את עצמי מה באמת חיבר אותנו, בשנייה שנתקלנו זו בזו, בסוג של ידידות מפתיעה של שתי נשים שכאילו אין להן דבר במשותף ובכל זאת יש כל כך הרבה. מה משך אותי אליה? אולי זה הכאב בעיניים ואולי האופטימיות ואהבת האדם, אולי החדות, הדעתנות, החוזק או השבירות, הבחירה בחיים נטולי סודות שבהם הכל פתוח וגלוי ודביר. ואולי הפתיחות והקבלה שלה כל אדם.
וכל כך הרבה (כאילו) מפריד בינינו ויחד עם זאת יש שם משהו מחבר- מקשר - מגשר. איזה שהוא משהו שהוא מעבר למילים, למעשים, להגדרות, לתיוגים ולסטיגמות. מה זה החיבור הזה שהחיים מזמנים לנו?
החיים, אוי החיים, והשיעורים שהם מלמדים אותנו. לא כולם קשים, אגב ולא כולם ניתנים לנו. את חלקם אנחנו בוחרים לקבל כ”שומעים חופשיים” שלא מחויבים לכלום אבל באחרים אנחנו קשובים ומרוכזים וצמאים ללמוד. וככה קשובה לשיעורי החדשים בבית הספר של חיי לימדתי את לבי, אולי לראשונה מאז ילדותי, להיפתח בלי חשש ולאפשר לאנשים חדשים לחדור אליו ולהתחבר. שחררתי בעדינות את הילדה הלא מקובלת והמתחננת והמרצה שחיה בתוכי שנים ארוכות ונתתי לאישה הבוגרת שבי לקחת את מקומה וקיבלתי בשמחה את המפגשים והחיבורים עם אנשים שונים שמעשירים את חיי ואת עולמי בדרכים מפתיעות, מחממות ומרחיבות נשמה ולב. ולב, מתברר, הוא מקום גמיש וככל שהוא גמיש יותר יש בו יותר מקום לאנשים חדשים שלא מחליפים את הישנים והטובים והנאמנים והאהובים.
“מה זה חברה? איך היא בדיוק חברה שלך?” שאלה אותי טל, “את מכירה מישהי וחמש דקות אחרי זה את מכריזה שהיא חברה שלך?”
והתשובה הכנה היא – לא יודעת, אבל ריקי גורמת ללב שלי להתאהב שוב.
יש גיל מסוים שכבר לא עושים חברים. זאת אומרת כן, אבל אחרת.
אבל יש גיל מסוים שמבינים שחברים זה דבר שהוא לא תמיד ולא מתמיד ולפעמים גם לא לנצח. שחברים זה לא תמיד באותה עוצמה, באותה אינטנסיביות ובאותה אינטימיות. שגם אם אנחנו זוג עשרות שנים, ודווקא בגלל זה, יש לו חברים משלו ולי יש חברים (טוב, בעיקר חברות) משלי מתחומי עניין שונים שנקודות ההשקה והחיבור ביניהם הם רק אנחנו. אני מתקשה לראות קונסטלציה כלשהי בה חבריו של בעלי לרכיבות האינסוף נפגשים או מתחברים לחברים החדשים שלי הקשורים, נניח, לאירועי הבוקסרפינג שאני מנחה ומארגנת. וזאת בדיוק הסיבה שאם מפגשים כאלה מתקיימים הם תמיד מפתיעים אותי. אבל יש גיל מסוים שאני לא מפקפקת בכך שחלק מהאנשים עם הטייץ והקסדות הפכו לחברים טובים של בעלי ובעיקר לא מפוחדת או מעורערת מהעובדה שיש לו חברים שהם לא חברים שלי, את חלקם אני אפילו לא מכירה.
וזו בדיוק האלגוריה, אמרתי לטל. החברים החדשים הם כמו התאהבות על כל רגשותיה וההתרגשות שהיא מספקת. וחברים וותיקים, חברי האמת, הם פשוט אהבה. החדש והמרגש מול המֻכָּר, הנוח והידוע. החדש שאינו מכיר אותי על כל רבדי ומורכבותי ופגמי ובפניו אני יכולה להציג פרסונה חדשה, רעננה ואפילו חד-ממדית. בפניו אני נדרשת להתאפר למצוא חן וקצת להבליט את חלקי הטובים ואפילו קצת להמציא את עצמי, לעומת הישן שמולו כל זה כבר אינו נדרש או מבוקש.
והמבחן האמתי הוא מבחן הזמן – כמה מכל ההתאהבויות החדשות יישארו בחיי ויצברו קילומטרז’ ועומק וכמה ימלאו את ימי באור ובשמחה ובהתחדשות ואז יעומעם אורם ויסור חינם או שסתם החיים יִמָּשְׁכוּ וְיִמְשְׁכוּ אותנו למקומות אחרים.
לפני שבוע ישבנו בארוחת ערב שלושה זוגות של חברים שחוגגים השנה, כל אחד בנפרד, 30 שנות נישואין וביחד עשרות שנות היכרות. אחד מהם הוא חבר ילדות שלי ואשתו היא חברתי הטובה ביותר מאז הצבא (שהכירו בדירתי התל אביבית), השלישי הוא חבר שלי מגיל 18 שאת אשתו פגשנו יחד בקלאב מד באכזיב. ואחד מהזוגות חי בניו יורק כבר 28 שנים (אבל מי סופר?) והחברות שלנו לא נפסקה אפילו בעידן שהמכתבים נכתבו על נייר וכל שיחת טלפון עלתה לנו כמו משכנתא חודשית. הסוד הוא באהבה, בחיבור ובתחזוקה השוטפת.
כי חֲבֵרוּת זקוקה לתחזוקה וחיזוק שוטפים, בדיקה וריענון, התחדשות והפתעות, גמישות ומוכנות לשינויים ובעיקר תזכורת יומית ששום דבר הוא לא מובן מאליו.
וכל זה בלי שכתבתי אף מילה (בינתיים) על חברויות הפייסבוק שמתחילות ונשארות במרחב הווירטואלי אבל יש לעתים שהן מקבלות תפניות מפתיעות ועומקים שיכולים לקרות במהירות ההקלדה. אבל שם, בעולם הווירטואלי, יש אופציה לְאַנְפְרֵנְד מישהו בהקלקה קלילה על מקש, בלי צורך להסביר ובלי לתרץ. במקרי קיצון אפשר גם לחסום אנשים כאילו הם מעולם לא היו ולעולם גם לא יהיו. מדהים איך הפכנו בקלות שם לפועל - חבר ולא חבר.
בחיים האמתיים, תודה לאל, הצעת החברות היא הרבה יותר אקטיבית מזו שמציעה פייסלנד ואִינְפְרוּד אדם מחייך הוא הרבה יותר קשה ומורכב מקליק מקרי ומהיר. ביקום הממשי בו אני חיה אינני רוצה לאנפרד אנשים מחיי בלי מחשבה או רגש ואינני רוצה שיְאַנְפְרְנְדוּ אותי. אם זה צריך להיות ולקרות - אני רוצה שהם יהיו ויקרו לי. ואם לא, הרי שדרכנו ייפרדו ואולי גם יחזרו ויפגשו- מי יודע?
ריקי, חברתי החדשה, נכנסה ללבי כמו חץ שלוח ומדויק. אולי חברותינו החדשה תשרוד את מבחני הזמן והחיים ואולי לא. אבל משהו מהנגיעה הזו תמיד יישאר בי, ועל כך אני שמחה.
תגובות
