ד"ש עם שיר / שמוליק שיר
רשומון
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
שמוליק שיר
אז העם מפולג. זה קורה בדמוקרטיות הכי טובות - מישהו (חייל, אזרח) עושה משהו שנוי במחלוקת ומיד נחלקים לבעד או נגד. וככה זה גם אצלנו בימים האחרונים. ראיונות באמצעי התקשורת, פאנלים בטלוויזיה, כתבות בעיתונים. הרשת גועשת ורועשת. מי בעד ומי נגד. עמודי פייסבוק נפתחים בעדו ונגדו. אפשר לפרש את המעשה שלו בשני אופנים: א. הוא היה מפוחד. הוא שמע את הצעקות והקריאות ברקע, הרגיש מאויים ולכן עשה את מה שעשה. ב. הוא פשוט טיפוס כזה. הוא עשה מה שעשה בצורה דעתנית וללא התחשבות ברעשי רקע או בסביבה הקרובה. אז זהו, ששי חי פשוט לא משתין בקשת על דעת הקהל ולא מוכן להתנצל על בעיטת הקראטה שלו ביצירת האומנות של אור. אהה כן.. ויש גם חייל אחד שהרשת גועשת ורועשת בגלל מעשה שעשה. אז מעשה לא מוסרי בעליל או גיבור ישראל? אני אפתח ואומר שלדעתי הצבא הישראלי (בניגוד מוחלט לתיאורים של שוברים שתיקה ועיתון הארץ) הוא הצבא הכי מוסרי בעולם. כשאני מביט לאחור על ההפצצות ללא הבחנה של כוחות נאט”ו על הרפובליקה הפדראלית של יוגוסלביה (500 אזרחים הרוגים), על ההפצצות הקטלניות של האמריקאים באפגניסטן ועל בית החולים שם (האמריקאים התנצלו וטענו שבשדה הקרב קורות גם טעויות...), או של הרוסים בסוריה (אלפי אזרחים מתו בהפצצות) ואני משווה את זה לצה”ל שמטלפן (כן, מטלפן לאויב להזהירו לפני הפצצת הבית שמשם יורים עלינו), או יורה טיל קטן על הגג במסגרת נוהל “הקש בגג” לפני הפצצת המבנה, או פשוט נותן פקודת “חדל אש” כשמתברר שהאויב כהרגלו יורה מתוך ריכוזי אוכלוסיה, אע”פ שברור לנו שיהיו נפגעים בצד שלנו כתוצאה מכך. אז אין ויכוח שהצבא שלנו הוא הצבא הכי מוסרי בעולם. מה ששוברים שתיקה מנסים להציג בעולם כצבא לא מוסרי וצמא דם (וכתוצאה מכך מגבירים את האנטישמיות ואת הפיגועים ביהודים בעולם) זה מעשה שלא יסלח ולא ישכח. (למי שטרם ראה או קרא, ממליץ לכם בחום לגלגל בגוגל את השם ריצ’רד קמפ) ועכשיו נחזור לחייל. המרחק בין צל”ש לטר”ש הוא של שתי אותיות בלבד. במידה והיה מתברר שאכן היתה חגורת נפץ על המחבל, הרי שהחייל היה נהפך לגיבור ישראל. במידה ומה שאמרו הבוקר בגל”צ הוא נכון, שהחייל אמר לחברו לפני הירי “מחבל שדוקר חבר שלנו צריך למות”, אע”פ שאותו מחבל כבר היה מנוטרל ולא היווה סכנה, יש להסתכל על האירוע בצורה חמורה. אבל האמת שהיא שהאמת נמצאת לפעמים באזור הדמדומים. כולנו שמענו את הצעקות של מישהו שצועק בפחד ש”המחבל עוד חי ושלא יקום עלינו” ואת מי שעונה לו “שיש עליו כנראה מטען.” אבל קראנו גם את תגובת צה”ל ש”מפקד המחלקה בעצמו בדק את המחבל לפני הירי בו, ובדק שאין עליו חגורת נפץ”. (האם החייל היורה ידע זאת, האם מישהו עדכן אותו?).
הסיפור הזה החזיר אותי לסרטו של הבמאי היפני אקירה קורוסאווה “רשומון”. הסרט מתאר פשע של אונס ורצח ביער מבעד לעיניהם של ארבעה עדי ראייה, הנאשם באונס וברצח (שאותו גילם טושירו מיפונה, השחקן היפני האגדי) הסמוראי שנרצח, שדבריו מגיעים באמצעות מעלה באוב. הנאנסת, שהיא אשתו של הסמוראי שנרצח וחוטב עצים שהיה עד לאירוע. הארבעה מספרים כפי שזכרו את מה שקרה ביער מנקודת מבטם, אך ארבע העדויות סותרות זו את זו והצופה נשאר ללא תשובה אמיתית לגבי מה קרה שם בדיוק- רצח, או אולי התאבדות או בכלל דו קרב. ככל שהולך ומתבהר הסרט, אנחנו נוכחים לדעת כי איש מבין המספרים לא שיקר, כולם סיפרו את הסיפור כפי שחווּ אותו, כפי שהם האמינו שקרה. המילה “רשומון” (בעקבות הצלחת הסרט) הפכה לתיאור סיטואציה שבה אין אפשרות לגלות את האמת האובייקטיבית עקב עדויות שונות של עדים, שכל אחד מהם משוכנע שרק הוא דובר אמת. אני מציע שני דברים: הראשון הוא, שנשאיר לצה”ל (ואני סומך על צה”ל שיעשה בדיקה יסודית ולא ישאיר אבן על אבן) את חקירת העניין עד תום, נשמע את המסקנות של הצבא ונפסיק להתלהם, לחרוץ גורלות, לאיים ולקלל את מי שלא חושב כדעתנו.
הדבר השני הוא, שלא נשכח שהעניין העיקרי כאן (מעבר למקרה הנקודתי של החייל) זה “אינתיפאדת הסכינים” ומאז הירצחו של אלכסנדר לבלוביץ’ הי”ד בספטמבר 2015 ועד מרץ 2016 התבצעו בגל הטרור כאן 389 פיגועים, בהם נרצחו 34 אזרחים ישראלים, ו-355 נפצעו. לדבר הזה רשויות המדינה וצה”ל צריכים לתת את העדיפות הראשונה כדי להחזיר את תחושת הביטחון לאזרחים.
תגובות
