מעלה קרחות / שלי פדן לורבר
כבר עשרה חודשים עברו מאז שהתחלתי את הטיפול ובשבועות האחרונים אני כבר מתהדרת בפלומה מכובדת של שיער. למעלה מחצי שנה הייתי קירחת. לגמרי. אני חושבת שאחד מתסריטי האימה הראשונים שעברו לי בראש אחרי קבלת האבחון בסרטן הוא איבוד השיער. הסממן הכל כך חיצוני הזה הוא סבך של רגשות ותחושות שקשורות לתפיסה העצמית שלנו והוא חלק כל כך מהותי במאבק במחלת הסרטן. יש בה משהו בקרחת, שכאילו מסמנת בשלט ניאון מהבהב מעל הראש שלי - ״יש לי סרטן!״.
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
שלי פדן
כמעט שאי אפשר לדבר על סרטן בלי לדבר על איבוד השיער שהגיע - לפחות אצלי - בדיוק שבועיים אחרי תחילת הטיפול. קצת כמו בסרטים - בוקר אחד קמתי והרגשתי שקבוצות קבוצות של שיערי מתחילות לנשור.
די מההתחלה היה לי ברור שאני לא רוצה פאה ולכן קיבלתי החלטה שכאשר תתחיל הנשירה אני אסתפר הכי קצר שאפשר וכך אמנע מעצמי את החוויה הלא נעימה של נשירת השיער הארוך שלי.
קראתי הרבה סיפורים של נשים אחרות שאיבדו את שיערן אבל שום דבר לא הכין אותי לתחושה הפיזית של הכאב שנלווה לזה - קצוות העצבים של השיערות הופכות להיות רגישות וכואבות- אפילו להניח את הראש על הכרית בלילה גרם אי נוחות. תוך כמה ימים כבר נשרו כמעט כל השיערות והייתי צריכה ללמוד להכיר את הפרצוף החדש שמביט אליי מהמראה. ברב הזמן חבשתי מטפחת, ״ניצלתי״ את ההזדמנות לעשות מה שכל בחורה אוהבת לעשות - שופינג - והתחדשתי בשפע רב של מטפחות- צבעים, חומרים וטקסטורות מעניינות - אם קרחת אז לפחות בסטייל. לקח לי לא מעט זמן והרבה מאוד אומץ אבל בסוף זה קרה, הסרתי את המטפחות והלכתי חשופה- רק הקרחת ואני. אין ספק שזו חוויה מטלטלת. מגיל קטן הרי מלמדים אותנו שיש להסתכל בתוכן הקנקן ולא בחיצוניותו. אבל, מה לעשות שהחיצוניות כל כך מובהקת ושונה?
כל חיי הייתי רגילה להיות בחורה ״רגילה״ - לא מלכת הכיתה ולא אחת שבולטת במיוחד. עם איבוד השיער גיליתי שהקרחת שמה אותי במרכז הבמה. בכל מקום אליו הלכתי הרגשתי שאי אפשר להתעלם ממני - הרגשתי שאני מושכת מבטים. לעתים זה היה מצחיק אותי, לנסות לנחש מי לוטש מבטים ומי לא, מי יסובב אחריי את הראש ברחוב לראות אם זה באמת קרחת או לא אבל למען האמת ברוב הפעמים זה פשוט לא נעים. אני מבינה שהסממן הפיזי הספציפי הזה הוא מעין שלט אזהרה ושהוא מזכיר לאנשים את פחדיהם העמוקים, את פחד המוות בכבודו ובעצמו. בסופו של דבר, ברוב המקרים אנשים לא יודעים איך ״לאכול״ את הקרחת - אולי מעדיפים שהיא היתה מוסתרת עם פיאה. מעדיפים לא להיפגש פנים מול פנים עם ה״מחלה״. אני קוראת למחלה הזו בשמה - מקטינה אותה במקום לתת לה את מקום הכבוד להיות המחלה בהא הידיעה.
וכמו שאומרים - אם החיים נותנים לך לימונים - תעשי לימונדה. יש חצי כוס מלאה גם לקרחת:
חסכון בזמן של חפיפת השיער, חסכון במים, חסכון בכסף על תספורות ותכשירי שיער. אבל שלא תבינו אותי לא נכון - אני ממש שמחה שהאביב הגיע והצמיחה מתחדשת.
ובמקום לימונדה- אפשר לעשות קאפירינייה קרה.
ואם הגעת עד פה?
גילוי מוקדם מציל חיים זה לא סיסמה - גילוי מוקדם הציל את החיים שלי! תעשי לעצמך טובה - תרימי טלפון עכשיו ותקבעי תור לבדיקה.
מזמינה אתכם לקרוא עוד באתר שלי:
www.shelly-blog.com
שלי פדן לורבר, תושבת שוהם, מעצבת פנים.
תגובות
