משהו אישי | מיכל פיקרסקי
מחשבות רוחניות ברווח שבין המסכות לחרות או עבדות
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
לפני המון שנים הייתי חיילת. היו אז הימים בצה”ל בהן דרגת הטר”ש עדיין הייתה קיימת (פס אחד על השרוול, ילדים. וזה היה יותר מבאס ממה שזה אפילו נשמע) והרס”רים (שזו הייתה הדרגה של כל הנגדים) הסתובבו עם דרגתם על צמיד עור הענוד פרק ידם. דמיינו את זה ילדים, מסתובב איש מבוגר לבוש מדים עם תג יחידה, שרוכי הדרכה וסמלים ובכל זאת, עד שלא מתקרבים אליו מאוד ורואים את ה”שעון” המסמל את דרגתו, הוא נראה טוראי נטול דרגות. וזה היה מבאס (עבורם) אפילו יותר ממה שזה נשמע. איפשהו לקראת ה-1 באפריל בשנת תרפפ”ו כלשהי, נולדה מתיחה אכזרית שבמהלכה הופצה שמועה שהחל מעוד כמה חודשים, דרגות הרס”ר ייענדו על הכתף, כמו אלו של הקצינים. המתיחה מלאה את ליבם של הרס”רים בשמחה ובגאווה, שהומרו במפח נפש גדול משהתברר להם בסופו של דבר שמדובר במתיחת 1 באפריל רעה במיוחד. מי שיער אז שיום אחד המתיחה הזאת תהפוך למציאות ודרגות הרס”ר ינדדו מפרק כף היד לצווארון המדים ומשם לכותפות.
מה שאומר שהבדיחה והמתיחה של היום יכולה להפוך למציאות של מחר.
אלו היו ימי הפריחה של המתיחות: יהודה ברקן בסרטי המתיחות המצחיקים עד מבחילים, מתיחות מתוחכמות ברדיו אפילו במהדורות החדשות, תכניות מתיחות בטלוויזיה (בעיקר תכניות מיובאות מחו”ל, אבל לא רק), מסוג הדברים שגורמים לנו לצחוק ואחר כך לזוע בחוסר נוחות. ולא שהמתיחות הסתיימו - הן רק עברו מדיה והיום מככבות ברשתות החברתיות כמו הפייסבוק והווטסאפ (ולא, אני לא רומזת כלום, רק מזכירה לכם את התאריך של מחר).
ודווקא חוסר הנוחות שגורמים לי הקטעים המצחיקים המופיעים בפיד שלי גורמת לי לחשוב - מה בעצם קרה לי? מה קרה לנערה/בחורה/אישה שהייתה מאוד צוחקת ממתיחות טובות (וגם ממתיחות לא טובות אבל מצחיקות בכל זאת)? האם זה מעיד על אובדן חוש ההומור שלי והאם מדובר על שלב ראשוני לקראת הקִהָיוֹן הבלתי נמנע (קהיון זה השם החדש לדמנציה. גם אני לא ידעתי) “זה היה קורע, נפלנו ברצפה. מה היה שם בכלל?! לא חשוב היה מצחיק”, אומר אז לבעלי או ילדיי, בסיום סיפור ישן, מוכר, ארוך ובלתי מצחיק בעליל והם יתבוננו בי במבט טבול ברחמים – שאותו לא אזהה.
לא. ההומור עדיין שם וגם הציניות כשנדרשת, זה רק אני שעוברת שינוי שמפתיע גם אותי. אחרי שכבר החלטתי שאני מושלמת כמות שאני (ומי שלא רואה את זה, הוא אידיוט או עיוור או שניהם), פתאום הבנתי שאולי לא באמת. שאולי לא כל האנשים סביבי הם אידיוטים ועיוורים שאינם מבחינים בשלמותי הנשגבת ואולי, רק אולי, הם מנסים להגיע ולשקף לי משהו ואני היא זאת האידיוטית והעיוורת שמסרבת לראות ולשמוע. (טוב, לא באמת חשבתי שאני מתת אלוה לאנושות, אפילו לא קרוב לזה, אבל הייתי די שלמה ומרוצה מהמקום אליו הגיעו חיי בעזרתי הפעילה, שזה די קרוב בתחושה). ויום אחד ניצבה לה על מפתן חיי מציאות בלתי קרויה ובלתי צפויה וחייכה אליי את צחוק הגורל המרושע שלה. ניסיתי לטרוק עליה את הדלת- אבל היא נכנסה בצעד גדול וגס והודיעה שהיא פה כדי להישאר. לא קיבלתי את המציאות החדשה ונאבקתי בה בכל הכלים שחשבתי שיש לי, עד שכמעט והתרסקתי.
ואולי התרסקתי באמת ולא באה לי שום “הארה”, רק רצון בסיסי לשרידות וקיום. ומאז, בדרכים שונות ומשונות אני מנסה לשפר את חיי הלא מושלמים בעליל (מתברר). בשנים האחרונות אני מנסה ומשתדלת להיות אדם רוחני יותר.
ולא אני לא מדברת על רוחניות מהזן ה”ניו אייג’י”. אני יותר מדי “Old school” לשפה, החשיבה ולמסרים, שלא לדבר על צינית בלתי נדלית. אצלי האור היחיד שנדלק הוא במקרר – וגם זה בתנאי שהנורה לא שרופה.
וגם לא רוחניות מהזן הדתי - חוזר בתשובה, שגילה את האלוהים או מה שזה לא יהיה. אני יותר מדי נטועה בחילוניות הנוחה והמבוססת שלי.
לא מהזן המטיף, המלקה או ה”סולח” (הייתי חרא/ אתם הייתם חרא ועכשיו אני רואה את האור ובואו תראו אותו גם אתם ויחד נהפוך את העולם למקום טוב יותר).
הכי לא מכל אלו.
אז מה כן, ולמה אני טורחת להטריד אתכם ולמה זה בכלל צריך לעניין מישהו?
אז לא שזה באמת אמור לעניין מישהו, אבל אם קראתם עד פה - לא תישארו? והנה כמה מילים על דרך החיים החדשה שלי, זאת שמושגת בהרבה עבודה קשה ובדיקה ולמידה, מתנה שנתתי לעצמי רק כי לא ממש הייתה לי ברירה או בחירה. דרך חיים, שבאופן מפליא ומתמיה, מצליחה להביא אותי למקומות ולמעשים וללימודים שלא חשבתי שיקרו לי. אבל הכי חשוב מהכל – היא לימדה אותי להשתחרר מהַגְדָּרוֹת ומגְּדֵרוֹת ומִמִּגְדָּרִים.
היא זו שהצליחה להסיר מעליי את המסכות החונקות שליוו אותי במרבית חיי ולהבין את משמעות החרות ויכולת הבחירה שהחרות מאפשרת, פתחה עבורי ערוצים חדשים ושחררה ערוצים שנחסמו במהלך חיי, הכירה לי סט חדש של ביטויים שאימצתי בשמחה לאוצר המילים הנפשי שלי כמו קבלה וחמלה וחוסר שפיטה והַמְתָּנָה וחיבור והוקרה והודיה, הפגישה אותי עם אנשים חדשים, שחלק מעולמם רחוק מעולמי וחייהם שונים משלי, אבל אפשרה לי להכניס אותם ללבי וחיי, הכניסה והעשירה את ימיי בתכנים חדשים ובעשייה חדשה או מחודשת ובכל מקרה מפתיעה ומפעימה. היא זאת שאפשרה לי להשלים עם חוסר המושלמות של חיי ולרגעים גם לברך את קיומה של חוסר השלמות.
ולא, אני אולי לא אדם טוב יותר, אבל אני אדם עגול, מרוכך ושלם יותר.
ופתאום גיליתי שלהיות אדם עגול זה יותר קל מלהיות אדם מלא בזוויות חדות, דוקרות ובלתי ניתנות לכיפוף.
וזאת מתנת אמצע החיים שלא ציפיתי לה, אבל אני מברכת על הגעתה.
ובאנגלית קוראים לאחד באפריל April Fools’ Day- וטיפשויות אני מאוד מחבבת. אז כן, אני עדיין צוחקת ממתיחות ומקווה לעולם לא לשכוח מה הצחיק אותי ביום הטיפשים האפרילי השנתי.
תגובות
