"השקדייה פורחת ולהיטלר יש קרחת"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
אני אוהב את ט"ו בשבט! חג הרבה יותר חביב מראש השנה, פסח, סוכות ושבועות, חגים עמוסי משמעויות דתיות והיסטוריות שמכבידים על הנשמה וגם על הקיבה. ט"ו בשבט זה חג ללא יומרות, פשוט יום הולדת לאילנות, עליז ושמח כמו יום הולדת בגן הילדים, רק עם כיבוד של פירות יבשים במקום הממתקים. יום בו השקדייה פורחת והשמש זורחת (לפעמים).
ויש לי גם סיבה אישית לשמוח ביום החג הזה. אני נולדתי בט"ו בשבט ועוד בחיפה על הכרמל שהיה עדין מכוסה החורש אורנים טבעי. הליכה של 5 דקות מהבית ומצאת עצמך בלב יער של אורנים גבוהים. כילדים טפסנו על העצים כמו קופים עד לצמרת. בנינו מבצרים על העצים מקרשים ומסמרים שאספנו מבניינים שהתחילו קבלנים לבנות על הכרמל (אותם בנינים שבגללם כעבור השנים ייעלמו חורשות האורנים כמעט לחלוטין) את שפע האצטרובלים של העץ הנדיב הינו מפרקים ובאבן כבדה מפצחים את הזרעים הקשים והשחורים שבתכם הגרעין הלבן והטעים. היום קוראים להם "פיניונס" וקונים אותם על המשקל בפיצוחיות מקולפים כבר. אבל הם לא ישתוו לעולם לטעמם של אלו שטרחת לשבור במו ידיך ואכלת אחד אחד אחרי שפיתחת מיומנות לתת מכה אחת בקליפה הקשה מכה שתהיה חזקה דיה כדי לשבור את הקליפה אבל לא למעוך את הגרעין. מהענפים הגמישים של האורן הינו מכינים קשתות ושולחים חיצים באויבים. הדמיון עבד שעות נוספות את עלילות ספרי ההרפתקאות שהשאלנו מהספרייה הציבורית שהתרחשו בדרך כלל ביערות אירופה, כמו רובין הוד או כיפה אדומה ישמנו במשחקינו ביער אמיתי שבו אפשר להילחם או ללכת לאיבוד. זאבים אמנם לא היו ביערות הכרמל, אבל כל לילה לפני שנרדמנו שמענו מהחלון הפתוח אל היער את יללות התנים וזה סיפק את אלמנט הפחד שכל ילד זקוק בתהליך התפתחותו. אבל על הילדות המאושרת בכרמל הפרוע של אותם ימים העיבה עננה אחת. שמי הפרטי.
כמעט כל מי שנולד בט"ו בשבט באותם ימים רחוקים קראו לו הוריו בשם, אילן. שם שהתאים כמו כפפה ליד למי שנולד ביום ההולדת לאילנות. ורק לי שנולדתי ביום חג זה קראו, מנחם. שם גלותי למהדרין.
מנחם מנדל היה שמו של סבי. אביה של אימי שנרצח בשואה במחנה ההשמדה מיידנק בפולין. אחרי השואה הייתה התנגשות חריפה בין שני רצונות מאד אמיתיים. מצד אחת להנציח בשם הילדים שנולדו בארץ את שם בני המשפחה שנספו בשואה ומצד שני לבחור שמות ישראלים חדשים כאלו שיבטאו את הדור החדש הזקוף ואמיץ הנטוע עמוק בארץ חדשה שרק קמה ומשליך מעליו את הגלות הדוויה. שמות כמו אילן, דני, ירון, דרור, אלון - לבנים, או סמדר, איה, רקפת, ותמר לבנות, היו פופולאריים מאד בארץ. אימי התעקשה שיקראו לי אילן כי הרי נולדתי בט"ו בשבט.אך הלחץ המשפחתי להנציח בתינוק החדש את שם אביה שנספה, היה חזק יותר. והשם היפה והמתאים כל כך, אילן, נפסל וביום הברית נקרא שמי בישראל מנחם (מזלי שאת השם הנוסף מנדל השמיטו) .
אמי שלא השלימה אף פעם עם הבחירה הזו הדביקה לי מיד לי שם חיבה וכינוי, מוקי. מעולם לא שמעתי אותה קוראת לי בשם מנחם, תזכורת יום יומית שהייתה קשה מדי לצעירה שעלתה לארץ לבד כחלוצה והרגישה אשמה כבדה על השאירה את כל משפחתה באירופה טרף לציפורני הנאצים. לא סתם שרנו "להיטלר יש קרחת", היטלר היה הרשע שאשם בכך שלרוב הילדים בכרמל לא היו סבא או סבתא.
אבי, שהיה טיפוס הרבה יותר מרובע קרא לי תמיד מנחם. השם מוקי נראה לו כינוי המתאים לכלבלב. ואמנם, הרבה מיוצאי גרמניה שגרו בכרמל כינו את הכלבים שלהם בשם מוקי וכשהלכתי ברחוב מוריה בכרמל ושמעתי מאחורי שקוראים "מוקי, מוקי בוא הנה", הייתי מסתובב אינסטינקטיבית ורואה איזה יקית זקנה קוראת לכלב שלה ומתבאס.
כשהייתי מקבל מכתב מהוריי, הוא היה נפתח "במנחם היקר", שכתב אבי וכמה שורות למטה הופיע "למוקי היקר" שכתבה אימי. אין ספק שפיצול השמות הביא גם לפיצול האישיות. אומנם לא קלינית ולא נזקקתי לאשפוז, אבל אין ספק שתסבוכת של שני השמות הפרטיים שונים היה מבלבל. מתי אני מציג את עצמי כמנחם ומתי כמוקי? ברור שכאשר נגשתי לראיון עבודה למשל, הצגתי את עצמי כמנחם בחור רציני ומרובע וכאשר הייתי יוצא לדייט או בין חברים העדפתי את השם מוקי (הכלבלב השובב שסולחים לו על כל תעלול). אז מי אני באמת, מנחם הבחור הרציני שאפשר לסמוך עליו או מוקי ילד מזדקן שמסרב להתבגר? היום כשאני כבר אילן די גבוה, עם שורשים עמוקים גזע עבה, וענפים משתרגים לכל עבר (ילדים ונכדים) זה הזמן לעשות חשבון נפש דווקא בט"ו בשבט יום ההולדת שלי ושל כל האילנות ואולי לסלוח כבר לאבי ואימי שאינם כבר בין החיים על שלא בחרו לי בשם אחד ויחיד, אילן, אלא בשניים, עובדה שעשתה את החיים יותר קשים, אבל גם הרבה יותר מעניינים.
תגובות
