לכו להצביע
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
התאפקתי כמה שיכולתי, אבל לא באמת חשבתם שאוכל לעבור את מערכת הבחירות, הקצרה אך האינטנסיבית, היקרה והמיותרת הזאת, בלי לכתוב כמה מילים, נכון?
הגיוני לכתוב טור בחירות נוסף. מאז שהתחלתי לכתוב את הטור, לפני 11 שנים, עברנו כבר 4 מערכות בחירות בפחות מעשור. בדיוק כלשון החוק, בחירות בכל 4 שנים. או שלא? ממוצע של שנתיים וחצי לכנסת כראוי לדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. יציבות והמשכיות ותכניות לטווח ארוך, יותר מזה אנחנו לא צריכים. ואגב פרט טריוויה מעניין- גם הכנסת הראשונה בראשותו של דוד בן גוריון לא הוציאה את ימיה ופוזרה לאחר שנתיים וחצי. הסיבה? מחלוקת בנושא החינוך במחנות העולים.
אז נתחיל מזה שכמו מרבית תושבי המדינה, גם אני לא הבנתי ועדיין אינני מבינה על מה ולמה נפלה הממשלה ואתה נפלו עלינו הבחירות הללו. ואין לזה קשר אם אתה ימין שמאל או מפלגות אמצע הדרך. כמו כולנו, גם לי יש השערות וניחושים (ולא, מפאת כבודו, אני מסרבת להתייחס לדברים הרשמיים שאמר ראש הממשלה שטען שאינו יכול למשול ולתפקד בממשלה לעומתית שכזאת. ממשלה, אגב, שהוא עצמו הרכיב עם האחים בדם - בנט ולפיד), אבל מכיוון שניחושיי טובים בדיוק כמו של כל אחד אחר, אני משאירה את זה ככה- עם סימן שאלה.
ובואו נמשיך בזה שקוראיי הוותיקים מכירים את הדעות הפוליטיות שלי. אני מהחמורים שלא ממש משנים את דעתם- ומצביעה מרצ (וקודם ר"צ) מאז שיש לי זכות הצבעה ועד היום. אבל אני מבטיחה ומתחייבת בזאת שהטור הנוכחי אמנם עוסק בבחירות ובפוליטיקה, אבל נוגע לכולנו בלי קשר לדעתי הפוליטית.
אז הגענו עד הלום, עדיין הלומי בחירות 2013, והנה אנחנו שוב ניצבים בפתחה של מערכה (סליחה, מערכת) חדשה ישנה.
והסקרים מדברים והסוקרים מנתחים את תוצאותיהם ומזהירים מטעויות דגימה. ותוצאות הסקרים מבטיחות לנו כמעט תיקו בין שתי המפלגות "הגדולות" וכמעט תיקו בין-גושי. והן מבטיחות לנו גם הפתעות בחירות, שאין לנו מושג איזה- כי זה טיבן של הפתעות.
העיתונאים ובעיקר הפרשנים, מפרשים את מה שאינו ניתן לפרש ומברברים את עצמם לדעת, והפוליטיקאים מתלהבים ומתלהמים פונים למצלמות הטלוויזיה ומדברים על שינוי סדר העדיפויות הלאומי- בטחוני- כלכלי- מדיני, או להיפך.
והימין גאה בימינייתו והשמאל בשמאלנותו ומפלגות האמצע בהיותן לשון מאזניים בכל ממשלה עתידית. בנט לא מתנצל, החרדים חרדים לגודל מפלגתם, דרעי וישי רבים על מר"ן המתהפך בקברו ומנסים לראות את בוחריהם השקופים והנעלמים, והמפלגה המאוחדת, מוכנה להתאחד רק עם עצמה ולא עם שום מפלגה ציונית.
והסיסמאות משולבות זו בזו ורודפות אותנו מכל מקום: "רק לא ביבי"- "רק ביבי יכול" "זה אנחנו או הוא או אני או הם." "וכולנו כחלון או יחד או יחד עם יאיר שיהיה עתיד"
וכולם מאשימים את כולם בכישלונות שהיו ויהיו וכולם לוקחים אחריות על (מעט) ההצלחות.
ולכולן יש אנג'דה כלשהי, אבל לא ממש מצע.
וכולם מתחפשים במערכת הבחירות הנוכחית: בנט להיפסטר, ביבי לגננת או בייביסיטר, ליברמן לליברל ופלורליסט, בוז'י למנהיג בעל קול סמכותי ותקיף, וזהבה גלאון לדודה המפדחת שמתעקשת לרקוד ולשתות צ'ייסר בחתונה שלכם. ואחרי שמישהו נפגע, בצדק, מסרטון זה או אחר הם אומרים שהכל היה בהומור וברוח חג הפורים, שמתארך עד למאוד בימים אלו.
וכולם מבטיחים שהעתיד פה יהיה הרבה יותר טוב- אם רק תתנו להם את הכוח והיכולת לעשות- לשנות ובעיקר לשכוח יום אחרי הבחירות את כל ההבטחות.
והם מבטיחים להילחם בטייקונים שמתעלמים ממעמד הביניים שמתעלם מהשקופים שמתעלמים מבני המיעוטים החיים כאן.
Cherche la femme""- בעברית- חפש את האישה. ברוח הדואליות של הבחירות, מצד אחד יש הרבה יותר מועמדות ברשימות לכנסת הנוכחית, מהצד השני מלבד ב"מרצ" ובמפלגתן "זכותן" (מפלגת נשים חרדיות לכנסת, יש רשימה כזאת באמת) אף אחת מהן לא עומדת בראש הרשימה.
אבל לא פחות נושבת במערכת הבחירות רוח "הסתר את האישה"- הליכוד (מנסה) להסתיר את שרה, וביבי רוצה להסתיר את מירי רגב- אבל את מירי אין אפשרות להסתיר. המחנה הציוני מנסה להסתיר את ציפי לבני, בנט מסתיר את אורית סטרוק שבאה לו לא טוב, ליברמן הסתיר את פאינה ואת הדולרים, כחלון מחפש את מחליפתה של צגה מלקו שנפסלה לו והחרדים לא מסתירים את האישה, כי אין להם כזו בכלל ברשימה.
וכל האזרחים חושבים שמה שהיה הוא שיהיה, אבל שגם חייב להיות שינוי. שרק ביבי יכול, אבל גם שביבי צריך כבר ללכת הביתה.
וכל האזרחים חושבים שהכי חשוב עכשיו בארץ זה המצב החברתי-כלכלי ויוקר המחייה, אבל רק הימין יכול להראות לערבים מה זה.
וכל האזרחים חושבים שהמצב בארץ "על הפנים", אבל מעולם לא היה טוב יותר.
וכל האזרחים חושבים שביבי לא היה צריך לנסוע לנאום בקונגרס ולהרוס את היחסים עם האמריקאים, אבל איזה נאום נפלא הוא נשא שם ואיך העריצו אותו ועמדו לכבודו כל הזמן, וכמה חשוב שהוא חזר ואמר להם את אותם הדברים שהוא אומר כבר משנת 1992 – שאיראן קרובה לפצצה גרעינית יותר מאי פעם.
ואף אחד לא באמת חושב שהכי חשוב עכשיו זה הפצצה האיראנית והעשרת האורניום.
וכל האזרחים חושבים שכל הפוליטיקאים אותו דבר שרק מבטיחים ובעצם מחפשים כיסא וג'ובים, מלבד במפלגה שלהם- שם יש אנשים שלא מחפשים שום ג'ובים ושהגיעו לפוליטיקה ופועלים מתוך אמונה ומחויבות.
וכל האזרחים חושבים שחייבים לממש את זכותנו וחובתנו האזרחית ולהגיע לקלפי ביום הבחירות ולהצביע, אבל בשביל מה לטרוח ולהצביע אם מה שהיה הוא שיהיה ובעוד שנתיים נגיע לקלפי שוב?
או- בדיוק על זה רציתי לדבר....
אין שום תירוץ, סיבה, עילה, הסבר, תואנה, אמתלה, נימוק או הנמקה שלא תגיעו ב- 17 לחודש לקלפי ותצביעו. ולא, פתק לבן זאת לא הצבעה. לא מדובר על זכות או פריבילגיה ואפילו לא על רשות. מדובר על חובה, לא פחות בעיניי.
כי אם בחרנו לחיות את חיינו כאן, לטוב ולרע, חובתנו האזרחית והמוסרית להצביע ולהשפיע.
תלכו להצביע, כי באמת לא בא לי לכתוב עוד טור על בחירות בעוד שנתיים. נראה לי מיציתי.
תגובות, הערות והארות יתקבלו בשמחה ובאהבה
במייל - [email protected]
או בפייסבוק Michal Yuval Pikarsky
תגובות
