אין כמו שמחה לאיד
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
יום הבוחר שלי התחיל בשמונה בבוקר בבית הספר אבן חן בשוהם. התור לקלפי היה קצר וצ'יק צ'ק נגמר התהליך הדמוקרטי. כשיצאנו, הבחנתי בין הדוכנים שחלקו חומר תעמולה, בדוכן קטן של הליכוד. קצת בצד, כאילו מבקש להיחבא אל הכלים. רק אדם מבוגר אחד אייש את הדוכן. בדוכנים של המחנה הציוני, כחלון ולפיד דחפו צעירים נמרצים חומר הסברה בהתלהבות לתושבי שוהם שזרמו לקלפי. איש הליכוד עמד מבויש קצת, כאילו הוא יודע שלסחורה שלו אין ביקוש בישוב בו זכה לפיד ברוב בבחירות לפני שנתיים. האם מהתרשמות בודדת זו ניתן להסיק שהליכוד עומד כנראה להפסיד בבחירות ?
התוצאה כמובן הייתה הפוכה. בעשר בלילה כאשר פורסמו המדגמים, התברר שכל הסוקרים צופים תיקו בין הרצוג לנתניהו. בבוקר, כאשר נספרו הקולות, התוצאה הייתה ניצחון גדול לליכוד.
שמחת המנצחים הייתה כפולה, ראשית כמובן על הניצחון בקלפי וגם שמחה לאיד, שבישראל אין שמחה גדולה ממנה. שמחה שהתקשורת ובעיקר הטלוויזיה טעו בגדול. כל הפרשנים, הכתבים הבכירים, המגישים והסוקרים שגדשו את האולפנים אכלו אותה בגדול.
אומנם גם אני עוסק בתקשורת כבר 40 שנהף אבל אני מודה שגם אני שמחתי קצת לאיד. הקונספציה שכתבתי עליה מאמר לפני יותר משנה "מפליני לראשים מדברים" נכשלה בגדול. אני, שהייתי כתב בשטח בכמה מערכות בחירות זוכר היטב את התסכול כשכתבה שלך לא משודרת בליל הבחירות כי הברברת באולפן חשובה יותר. אבל בבחירות הפעם מערכות החדשות בטלוויזיה ויתרו לחלוטין על הכתב בשטח. את מיליוני השקלים הם השקיעו באולפנים שקופים על גג עירית תל אביב וברחבת הכנסת, או במציאות רבודה וטריקים אלקטרונים חדשניים. כל ערוץ התגאה בהצבת יותר מוקדי שידור ישיר במטות המפלגות אך כאשר עברו אליהם בשידור חי, המטות היו ריקים מאדם. את האולפנים ונקודות השידור איישו בכוכבים, מגישים ובבדרנים. השואו הפך לחשוב יותר מהתוכן, כי הרייטינג הוא המלך. הקונספציה בטלוויזיה, כמו קונספציות המודיעין במלחמת יום הכיפורים, נחלה בבחירות האלו כישלון חרוץ. איך קרה שהאולפנים השקופים היו אטומים למה שמתרחש בחוץ, למשל בתור לקלפי?
הסיבה ברורה. לא היו להם כתבים בשטח! נחום ברנע, אולי כתב שטח הטוב בישראל, כתב אחרי הבחירות שכאשר הוא מגיע לבנק של ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים הוא שם לב שתשעה מתוך עשרה לקוחות שנכנסים לבנק מנשקים את המזוזה והעשירי הוא כנראה ערבי. אם היו מערכות החדשות מציבות כתבים בקלפי בדרום בצפון וגם במרכז למשל בבת ים והכתבים היו סופרים פשוט כמה אזרחים מנשקים את המזוזה בדלת הכניסה לקלפי ומשדרים משם את האינפורמציה הזו לאולפן , הם היו יכולים להשתמש במדד זה כדי להעריך נכון יותר את התוצאות האמיתיות וכך לאזן את הסקרים המוטים. הכתב בדרום היה יכול גם לזהות ולראיין למשל את השובתים ממפעלי ים המלח שקרעו את תעודות חבר הליכוד ולשאול אותם למי הצביעו. סביר שהיו עונים "על אף פי כן נוע תנוע היד לפתק מחל", כמו שכדור הארץ מסתובב סביב השמש. כתב השטח הוא הסיסמוגרף הטוב ביותר כדי להרגיש את רעידת האדמה המתרחשת. כל הפרשנים והכוכבים שיושבים מנותקים בבועות הזכוכית וניזונים בטלפון ממקורות אינטרסנטים המפיצים ספינים בקבלנות, נכשלו שוב ושוב בקריאת המציאות.
הסופר דימון ראניון, שתיאר את הברנז'ה בניו יורק בשנות השלושים של המאה שעברה, כינה את העיתונאים של אז כ"משפשפי הסוליות", כי היו מתרוצצים ברחבי העיר כדי להביא את החדשות. הזן הזה של עיתונאים הולך ונכחד בישראל. לא מכשירים אותם ומשלמים להם שכר רעב. במקום לשחוק את סוליות הנעלים בהליכה למקום בו נמצאות החדשות, הם מאמנים את האצבעות הידיים בלסמס בסמרטפון, למרוח איפור על הפנים באולפן ולהשיר מבט למצלמה. כאשר אתה לא משתמש יותר בעיניים כדי לראות בעצמך מה קורה בשטח, אתה נופל לבור עמוק כמו בבחירות האחרונות.
האם התקשורת תלמד לקח מהכישלון בדיווח אמת ותשנה את הקונספציה בבחירות הבאות? קשה להאמין. כוכבי התקשורת לא יותרו בקלות על מעמדם הנוח באולפן ומנהלי הערוצים שרק אינטרסים כלכליים כמו הצורך למכור פרסומות מול עיניהם, עדיין מאמינים שפירוטכניקה אלקטרונית ובידור זה מה שהעם רוצה. אפילו כשנושא רציני, כמו עתידו בארץ הזו מונח על הכף. אבל יש תקווה, כמו בשיר של שלום חנוך, שהעם לא מטומטם והעם לא יהיה מוכן לשלם גם בפעם הבאה.
תגובות
