עצמהות *
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
"איך היה בפריז?" היא שואלת אותי כשאנחנו נפגשות פגישה מקרית כזאת במרכז. "היה נפלא, איך יכול להיות?" אני עונה, מבלי להבחין ברעל המסוך על השאלה. "כן, ראיתי בפייס. תגידי לא היית באמסטרדם לפני חודש?" ממשיכה העוקבת, "החיים שלך דבש".
ופעם הייתי מסבירה, מצטדקת, מתנצלת, מנסה להעמיד אותה על טעותה ולהסביר שהחיים שלי הם לא דבש והם בטח לא מה שאני מעלה בפייסבוק או אפילו כותבת בטור האישי. זאת אומרת, הם כן, אבל רק חלק מהם.
"תודה", אני עונה לה בחיוך במקום זה "אני משתדלת שככה יהיו לי החיים- דבש ועוד דבש מתי שאפשר ואיפה שניתן." היא, במענה, מחייכת במבוכה.
לא התכוונתי להביך או "להכניס לה", כפי שהייתה מסכמת סבתא יוטה שלי מפגשים כאלה (מפגשים מהסוג המועדף עליה, אם לדייק). הדברים שלי נאמרו ממקום שהוא די חדש לי- מקום של חוזק ובטחון. מקום של עצמאות מחשבתית ורגשית. ממקום של עצמהות- המילה שמורכבת מעצמה ומהות והיא כולה אומרת העצמה.
תקופה מורכבת חודשי ניסן ואייר בלוח השנה שלנו. מול הפריחה שמביא עמו האביב ותחושת ההתחדשות והניקיון (וגם האלרגיה), אנחנו חוגגים חגים ומציינים ימים המגלמים בתוכם את מושגי הייסוד חרות- שוויון- עצמאות, עד שהם מתערבבים זה בזה ללא הפרד. אפילו המשורר ט"ס אליוט כתב: "אפריל הוא האכזר בחודשים, מפריח לילכים מן הארץ המתה, מערבל זיכרון ותשוקה, מרעיד שורשים אפורים בגשם אביב" (תרגום מנחם בן).
והשנה מצאתי את עצמי בתוך הרצף הזה אוחזת חזק בעניין הזה של העצמאות, או העצמהות.
"אֲבִּי, למה אתה עצוב? מה קשה לך?" שאלתי את אבא שלי כשישבנו יחד על ספסל תחת שמש אביב מלטפת, במעונו החדש- בית אבות המתמחה בטיפול בחולי אלצהיימר. "אבדן העצמאות" השיב לי אבא בצלילות קריסטלית מדויקת. ובשתי המילים מכמירות לב הללו, גילם את כל הפחדים, הדאגות, הכאבים, וייסוריי הגוף והנפש הכרוכים בסיטואציה ובמקום אליו הובילו אותו חייו. ואבא נמצא במקום מקסים, מכיל, מכבד, מטפל ומכיל. תאמינו לי, אנחנו נמצאות שם כמעט כל יום ורואות, ובכל זאת זה המקום שמגלם עבורו את אבדן העצמאות.
אבא שלי לבוש היטב, מטופל ומטופח ומדיף ריח טוב של סבון רך ואפטרשייב ששמה לו האחות ועיניו עצובות ומבטו אטום ומרוחק. והבנתי אותו כי כך כתב אריך פרום בספרו "המנוס מחופש": ..."שבע ולבוש היטב, ואם זאת לא אדם חופשי אלא אוטומט".
ובאותו ספר ממש, כתב אריך פרום, הפסיכולוג והפילוסוף היהודי ממוצא גרמני, בשנת 1941 ממקום גלותו בארצות הברית, גם את המשפט הבא: "לשם מה זקוק האדם לחופש ביטוי, אם אין לו מחשבות מקוריות משל עצמו?" אז יש לי, מחשבות מקוריות אני מתכוונת, ואני חיה על חופש הביטוי ועל הפלטפורמה להביע אותן. וגם זה חלק מהעצמאות.
הדעות שלי לא מוצאות חן בעיניי כולם, וזה בסדר גמור- גם לא כל הדעות מוצאות חן בעיניי. לא הייתי רוצה לחיות במקום שבו כולם חושבים כמוני או נוהגים כמוני (ובהכירי את עצמי- זה לא רק משעמם, זה אפילו מסוכן), אבל הייתי רוצה לחיות במקום בו אוכל להשמיע את דעותיי לשמוע אחרות ולהחליט מה לקחת וממי ולשמוח אם מישהו יקבל ממני משהו.
להיות עצמאית, עבורי, אומר גם לכבד ולהוקיר את עצמאות הסובבים אותי. ואולי בעיקר את צאצאיי הפרטיים. אלו, שלא ממש מזמן חשבתי שיהיו מחוברים אליי לנצח ורציתי כל כך שיגדלו כבר ויהיו עצמאיים וכשזה קרה, רציתי לקשור אותם אליי שוב. פתאום גיליתי, להפתעתי ולחרדתי, שיש לי עוד דברים שאני צריכה ללמד אותם, עוד טעויות שעליי לתקן בחינוך שנתתי ועוד עצות שעליי לתת. זה לא קורה- כשהם היו בני ארבע הם סירבו לנתק ועכשיו הם מסרבים להיקשר מחדש.
כשהם היו ממש קטנים ואני אמא צעירה, הדריכו אותי כי עליי לתת להם להתלבש בעצמם. עם הבנים זה היה סביר- אני הוצאתי את הבגדים מהארון והם התלבשו בעצמם. הקטנה, היום בת 18 וחצי, לקחה את העניין הזה בהקשרו הגדול, ועבורה ההתלבשות כללה גם בחירת הבגדים והוצאתם מהארון באופן עצמוני. התוצאה- כמעט בכל בוקר, כל הארון על הרצפה והבגדים הכי מוזרים בהרכבים הכי בלתי אפשריים ונוגדי עונה- עליה. זה מצחיק רק בדיעבד וממרחק השנים. אבל זאת הייתה העצמאות שלה שהיא לימדה אותי ועד היום היא מלמדת (גם היום אני נוטה להזדעזע מבחירות הלבוש שלה, אבל מאוחר מדי). אז כן, אני לומדת לאהוב גם את העצמאות האישית- אישיותית- והמחשבתית שהם פיתחו לעצמם, קצת בזכותי והרבה לַמְרוֹתִי.
להיות עצמאית אומר להכיר ולחבק את כל אחד מהקשיים שעברתי (ועוד אעבור) במסע חיי ולהבין את מקומם ותפקידם בעצמאותי המאוחרת. ובה בעת להיות גאה ביכולות ובהצלחות שחוויתי (ועוד אחווה) באותו מסע.
ואם כבר מדובר על קושי וחולשה, עצמאות זו גם היכולת להודות שקשה לי, שחלש לי או גדול עליי, לבקש עזרה ולהסכים לקבל כזאת. יש אנשים טובים מסביב ויש גם כאלה שלמדו הרבה שנים כדי לדעת לעשות את מה שלא הצלחתי בעצמי. כי להיות עצמאית זה להיות גם תלויה ונזקקת, כשצריך ורצוי. וגם לאפשר לאחרים להיות זקוקים לי. כי באמת בשבילי, הכי חשוב בלהיות עצמאית זה לזכור ולשמוח שאני חלק ממשהו- משפחה, חברים, מקום עבודה, קהילה. כי מה טעם בכל העצמאות הזאת בלי כל סוכני החִבְרוּת בחיי.
בכל אחד מאתנו נמצאת נפש עצמאית. חזקה, מאירה ומובילה, לפעמים כל מה שצריך זה את האומץ והאפשרות לתת לה לצאת החוצה ולהוביל אותנו במשעולי החיים.
יום עצמאות שמח לכולנו.
* ותודה גדולה לאריך חכימי על השם המקורי. אריך, שהוא מורה ל"חשיבה הכרתית" (ימימה בשבילכם), אומר שהמילה עצמהות מחברת בין המהות לעצמאות, כי כשאנחנו מחוברים למהות שלנו אנחנו בעצמאות.
תגובות
