שבעה – לא מה שחשבתי
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
זה לא ספוילר מבחינת הסיפור (רק ספוילר מבחינת חיים עצמם), אבל רובכם יודעים שאבא שלי נפטר, ממש ביום בו פורסם הטור שלי "עצמהות". באופן סמלי אבא נפטר בערב, מיד בתום מסיבת יום עצמאות שהתקיימה במקום בו שהה בשבועות האחרונים. אבא ישב בחוץ עם כל הדיירים האחרים במקום, נהנה מהמוסיקה ישראלית שנוגנה ברקע, חייך ומחא כפיים, על פי פרסומים זרים. במהלך המסיבה הרשה לעצמו לאכול פלאפל בפיתה עם חומוס, מאכל, שמטעמי בריאות, מנע מעצמו למעלה מ-20 שנה. ואחותי אמרה "הכי מתאים לו פלאפל כארוחה אחרונה". בשלהי המסיבה ביקש אבא ללכת לנוח כי עָייַף. אפילו לחדרו הצליח לצעוד בעצמו לאט לאט. ממש לפני הכניסה למיטה אמר לאח שקצת אינו חש בטוב והוא הכניס אותו למיטה בעדינות וכיסה אותו. ואבא עצם את עיניו לנצח.
אבא בחר בעצמאות בזמן המדויק שלו ובאצילות, בדיוק כפי שחי את חייו.
שיחת הטלפון תפסה אותי בבית מוכנה לצאת עם בעלי לכיוון "בית השמש" כדי לקחת את אבא לבדיקה רפואית בתל אביב מצוידים באוטו גדול ובכיסא גלגלים כדי שלא יצטרך לצעוד. ואחותי אמרה שכנראה הקונספט הזה, שלו על כיסא גלגלים ברחוב תל אביבי, כל כך לא התאים לו עד שהחליט לוותר על כל החבילה.
נסעתי מיד למקום וחיי נכנסו, ללא הכנה מוקדמת, לתיאטרון האבסורד הקשור לענייני המוות במדינת היהודים. כל כך עצוב שלא נותר אלא לצחוק אל מול פניו. רמז ראשון קיבלתי כבר בכניסה. את פניי קיבל בחיבוק ובחום רב האח הראשי. לידו עמד בחור צעיר וזר במדי אח, שנראה עצוב והמום לא פחות ממני. מתברר שהוא אח צעיר שזה לו יום עבודה הראשון. בתוך שניות מצאתי את עצמי מחבקת את הילד הבוכה, מרגיעה ומנחמת אותו שככה זה טבעי וזאת הדרך והכל בסדר.
אחותי הגיעה כמה דקות אחריי והדמעות שלי, שהיו במצב "הולד" פרצו בפעם הראשונה כשהתחבקנו.
אנשי המקום, הרגילים באופן טבעי בתהליך כולו, התגייסו לסייע לנו. ומתברר שיש כל כך הרבה עיסוקים ובעיקר החלטות לקבל בשעות הראשונות, עד שהאבל והעצב נאלצים להידחק לפינה ולהמתין בסבלנות לתורם.
ההחלטה הראשונה היא איפה קוברים. מתברר שגם במוות רצוי שהמצלצלים יהיו מצויים בכיסך. במדינת ישראל אדם זכאי לקבורה ללא תשלום. איפה ואיך - זה כבר עניין של גאוגרפיה. תושבי תל אביב זכאים להיקבר בבית העלמין ירקון במה שחברה קדישא מכנה "קבורת סנהדרין" או בלשוני "קבורת פיצה". מדובר על קבורה בקומות במגדלי המוות שהוקמו בבית העלמין בתאי בטון שאליהם מוכנס המנוח כמו פיצה. כל אופציה אחרת, כולל קומת הפנטהאוז המשקיפה על נוף עוצר נשימה של בית הקברות, שלא לדבר על קבורה על הקרקע עולה כסף. הרבה מאוד כסף. אחרי בדיקות, דיונים, סדרת טלפונים והפעלת קשרים הצלחנו להשיג חלקת קבר בבית העלמין בהוד השרון.
אבל זאת הייתה רק ההתחלה. יש לנסח מודעות אבל, שמתעכבות כי טרם הוחלט על בית העלמין והבנאדם מבית הדפוס רוצה ללכת הביתה. "אתם לא חייבים בית דפוס", מסביר לי שאול, איש האמבולנס, שמחכה אתנו בסבלנות מתקצרת, "אתם יכולים להכין במחשב הביתי מודעה ולהדפיס אותה על גיליון "A3. ברור, בדיוק מה שאני פנויה לעשות. המודעה בעיתון – איפה, באיזה גודל, נוסח ("קחו בחשבון שמחר זה ערב חג והמודעה עולה 30% יותר מבכל יום רגיל" מפיח בנו שאול רוח חדשה), אישורים (שאול: "אני אדאג להעביר לחברת קדישא אתם רק צריכים לדאוג ל..." מה הוא אמר עכשיו?).
ועכשיו מגיע החלק הקשה באמת. צריך לנסוע להודיע לאמא ולהודיע לאנשים. אני נוהגת ברכב של אחותי והנייד שלי מונח על לוח המכוונים בינינו. הצלצול בטלפון שלי הוא השיר "Happy" – שיר שמתאים לי בדרך כלל, אבל לא בשעות אחרי שאבא שלי נפטר. דמיינו את התמונה- אחותי מתחילה להודיע לאנשים בטלפון שלה ותוך כדי, בקצב של כל כמה דקות, הנייד שלי מנגן בחלל האוטו, בקולי קולות "Because I'm happy- Clap along if you feel like that's what you wanna do"
מאוחר יותר ביקשתי מהבן שלי להחליף את הצלצול, לפחות לימי השבעה. התוצאה – פעמים רבות הנייד שלי צלצל בימים הקרובים ואני לא עניתי כי לא זיהיתי אצל הרינגטון.
הלוויה התקיימה למחרת, יום הזיכרון, בשעת צהריים- מיד לאחר סיום הטקסים בבתי העלמין הצבאיים. הפקקים היו בלתי אפשריים וכמעט כולם הגיעו באיחור. איש חברה קדישא היה סבלני כמה שהוא יכול היה ואחר כך לחוץ. יום קשה עבר עליו, קודם הטקס הצבאי במקום ואחר כך ההלוויה שלנו המתעכבת והייתה לו עוד הלוויה אחרינו. מזל שאין מיקרופון בבית העלמין כי הוא בטח היה מנתק אותו באמצע ההספדים. "טוב, רק ההספדים שלכן (אמא והבנות) ואם יש עוד הספדים (והיו של הנכדים) נעשה אותם ליד הקבר", הוא התפשר. מיד בתום ההספדים הוא הריץ את האלונקה לחלקת הקבר בקצב שלא היה מבייש את הרצים מג'מייקה באליפות העולם באתלטיקה. מה לעשות ובהלוויה של איש מבוגר יש גם מלווים מבוגרים המתקשים בהליכה מהירה? וככה יצא שהוא עמד ליד חלקת הקבר זמן ארוך וחיכה למלווים המתמהמהים. את התפילות הוא אמר במהירות הזכורה לי רק מקריאת ההגדה בסדר פסח הצבאי (כשכל החיילים המבואסים שסגרו חג רק רוצים לסיים את הקריאה ולהגיע לאוכל). בזמן ההספדים הנותרים הוא כבר לא היה במקום. וככה דילגנו על החלק בו הוא מסביר לנו, האבלים, את מנהגי השבעה והעלייה לקבר.
את השבעה, החלטנו לשבת בבית אחותי בהוד השרון. בית מידות גדול ומרווח דיו לארח את המבקרים והמנחמים כשהם מחולקים לפי קבוצות השתייכות או להתאחד לפי הצורך למעגל גדול. בהיותנו משפחה אשכנזית וחילונית השבעה שלנו הייתה נטולת תפילות וארוחות מצווה ורשות ושיעורי תורה. הכנו פינת שתיה וכיבוד קל (מסקנה ראשונה חשובה- אנשים לא אוכלים בורקס בטח לא כזה תעשייתי שעומד כמה שעות על צלחת) וקיבלנו את פני מאות המנחמים שגדשו את הבית. החברות הטובות של אחותי והגיסות שלה דאגו להכין לנו בכל יום אוכל מפנק, רק שלא ברור בדיוק מתי האבלים אמורים לאכול (אולי בגלל שלא קיבלנו את ההסבר ליד הקבר). ככה יצא שאני אכלתי את הבורקס שאף אחד אחר לא רצה ובין לבין נשנשתי תמרים ופיצוחים.
וישבנו עם האורחים שהגיעו מרחוק ומקרוב, עיינו בתמונות, דיברנו על אבא, סיפרנו סיפורים, וצחקנו הרבה (כי אבא שלי היה איש מצחיק וחם וככה הוא היה רוצה) וחיבקנו וחובקנו.
בתום השבעה עלינו, רק המשפחה הקרובה, לקבר הטרי שעליו שכבו הפרחים המתים שהונחו בהלוויה. ושם לראשונה, בתוך השקט של בית הקברות מול תלולית העפר, הבנתי שלעולם לא אראה יותר את אבא.
ומה שנותר עכשיו הם רק הזיכרונות וים של געגוע.
תגובות
