חג הספר השנתי
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
אתמול, יום רביעי, החל שבוע הספר. פעם קראו לו "שבוע הספר העברי". את העברי איבדנו לפני שנים וגם שבוע הספר הפך ל"חג הספר" "חודש הקריאה" ובטח פספסתי משהו. ובהתאם גם השבוע המיתולוגי בכיכר מלכי ישראל התארך לו לכדי עשרה ימים. ויחד עם זאת- מה לי כי הלין? מבחינת- כל המרבה הרי זה משובח (אגב יש לי עוד כמה מִכְמַנִּים באמתחת הפתגמים, אבל הבנתם נכון?).
שנה קשה עברה על שוק הספרים הישראלי. וכבר נכתבו עשרות מאות ואלפי מילים בעד ונגד (בעיקר נגד 'חוק הסופרים' שבא לברך ויצא מקלל). על סופרים חדשים שספריהם כמעט ואינם יוצאים לאור כי אין סיכוי שמישהו יקנה אותם במחיר המלא. על שמרוב פחד מזילות הספרות, הורדנו אותה על ברכיה.
אבל אני זוכרת לשבוע הספר חסד נעוריו. ימים של טרום עידן חנויות "סטימצקי" ו"צומת ספרים" ומבצעי 'חבר' ו-'4 במאה' ועוד המון. הימים בהם חנויות הספרים היו חנויות פרטיות לא גדולות שעל מדפיהן שכנו ספרים אותם בחר בעל הבית על פי טעמו. וכשרציתי ספר חדש היו אומרים לי, "למה צריך לקנות? תמצאי אותו בספרייה." ואם הייתי מתעקשת היו עונים לי, "חכי לשבוע הספר, נקנה אותו אז". לפעמים אפילו בחודש ינואר. אני זוכרת את הימים בהם את הספרים החדשים מצאנו בספריה, שם העברתי שעות- ימים ושבועות. ואז הגיע שבוע הספר- אותו שבוע קצר בחודש יוני, אותם ימים חמים בהם היינו מצטופפים בכיכר מלכי ישראל ומחפשים את הסופרים האהובים עלינו שבאו לחתום על ספריהם. דבורה עומר הייתה אז הפרס הגדול. ימים מהבילים בהם שוטטנו בהתרגשות בין הדוכנים המלאים להתפקע בספרים בלבד. הדוכנים הפופולריים (על ההורים, לא עלינו הילדים) שבהם מכרו אנציקלופדיות עבות כרס בהרבה תשלומים ובהנחות גדולות. בסוף הערב היינו יוצאים מן הכיכר מיוזעים מהלחות התל אביבית חסרת הרחמים בידינו שקיות ניילון, שקרעו את אצבעות ידינו בכובד משקלן, ובהן שלל רב ומרגש של ספרים שחיכו לשבוע הספר וביניהם תמיד היה ספר חתום כלשהו.
בנעוריי כבר הייתי מגיעה לכיכר נטולת הורים ואז הייתי מתרכזת בדוכנים הקטנים בצד המערבי של הכיכר. שם אנשים, אלמונים ברובם, נהגו למכור ספרי שירה ופרוזה דקים שהוצאו לאור באופן פרטי ולפעמים "פיראטי". כמה מהשירים היפים ביותר הודפסו ונמכרו דווקא שם.
התמונות בנות עשורים מקבלות בדמיוני ממד של סרט ישן בשחור לבן. וכך אינני זוכרת את הצבעים, רק את פסיפס המראות, הקולות ותחושות השמחה וההתרגשות של חג.
אני אישה של מילים. אני חיה ומתפרנסת מהן. אני אוהבת את השפה שלי על כל נגזרותיה, נפתוליה וההיסטוריה שהיא טומנת בתוכה. אם הייתי נולדת במקום אחר ובשפה אחרת, אולי הייתי אישה של מילים בשפה אחרת- אבל אז לא הייתי יודעת מה זה שבוע הספר ולא הייתי מכירה את אחת השפות הקשות המסובכות והעתיקות בתבל.
בשפה אחרת הייתי אומרת שלבן של הפרה קוראים הבן של הפרה ולא הייתי יודעת שקוראים לו עגל,
ולבן של האריה קוראים גור שהופך לכפיר,
ולאשתו, אמא של כפיר, קוראים לביאה
ולזו של הגמל קוראים נָאקָה ולא גמלה.
ולבן של צבי קוראים עופר, לעומת טלה או טליה שהם הילדים של האייל.
ולכבשה, שקוראים לה גם רְחֵלָה, יש את ה שֶׂה שלה
ולבן של החרגול קוראים נִימְפָה
ולתרנגולת ובעלה הגֶּבֶר יש אפרוחים,
לעומת הציפורים שמגדלות בקן גוזלים
ולברווז יש בבית ילד ברווזון שהוא גם אפרוח וגם גוזל.
ובשפה אחרת הייתי יוצאת לטבע וקוטפת פרחים (שלא היו מוגנים, כי שם יש להם פרחים וירוק בשפע) ופירות, ולא הייתי יודעת שלכל פרי שם מלאכה משלו
שאת החיטה מלקטים וקוצרים.
שאת הענבים בוצרים.
שאָרָה היא קטיף תאנים וגם איסוף דבש,
ואת התמרים המתוקים גּוֹדְדִים.
ואת הזיתים מוסקים.
בשפה אחרת הייתי "שמה" בגדים או סתם לובשת אותם ולא מתייחסת בכבוד הראוי לכל פריט- את השמלה אמנם הייתי לובשת, אבל את הנעלים וגם הסנדלים לא הייתי נועלת ואת השרוכים עליהם לא הייתי שׂוֹרֶכֶת וגם לא גורבת את הגרביים שתחת הנעליים ועל המותן לא הייתי חוגרת חגורה צבעונית.
ואם הייתי חיה בשפה אחרת לא הייתה לי המילה "דווקא" וגם לא "נו", בשביל לזרז. ולגשם הייתי קוראת גשם על פי עוצמתו ולא על פי מועדו ולא היה לי היורה והמלקוש וכמעט כלום ביניהם.
ואם הייתי חיה בשפה אחרת איך הייתי "מפרגנת" או מה הייתי אומרת במקום "סבבה" כמילת הסכמה- אישור- שמחה. ואיך הייתי נפרדת בלי "יאללה ביי"- שתי מילים לא עבריות שהשילוב ביניהן הוא הביטוי הכי עברי?
ואם הייתי כותבת ספר בשפה אחרת, בעיקר כזאת שנכתבת משמאל לימין והייתי מוצאת מו"ל שהיה מאמין בספר שלי ומוציא אותו לאור, אז הייתי יכולה להתעשר ולהתפרסם בכל העולם.
אבל לא הייתי מגיעה לחתום על ספרי בכיכר מלכי ישראל.....
אז צאו לכיכר העיר או לחנות הספרים הקרובה, זאת בקניון עם המזגן וחוץ משמונת'לפים ספרים בשנקל פרגנו לעצמכם איזה ספר חדש של סופר לא מוכר. מי יודע אולי תמצאו את עמוס עוז- דויד גרוסמן- או אפילו רם אורן חדש?
חג ספר שמח
תגובות
