שוב סרט אילם
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
בקיץ 1984, לפני 30 שנה, הושק לראשונה בישראל פסטיבל הקולנוע בסינמטק ירושלים. אורחי הפסטיבל היו שלושה כוכבי קולנוע מהשורה הראשונה: וורן ביטי השחקן האמריקאי שובר הלבבות יופה התואר, ג'אן מורו כוכבת הקולנוע הצרפתי וליליאן גיש בת ה-80, כוכבת הסרט האילם. ככתב ביומן של ערוץ הראשון נשלחתי לראיין את הכוכבים. הגעתי נרגש לסינמטק עם צוות חדשות שצילם אז בפילם שחור לבן, אלא שבחוסר ניסיוני בראיונות עם כוכבות קולנוע שכחתי את איש הצוות החיוני ביותר כשמראיינים כוכבי קולנוע: המאפרת.
ליליאן גיש כוכבת הסרט האילם בת ה-80 עדיין יפה מאד ובכל זאת לא הסכימה להתחיל בראיון ללא איפור מקצועי. וליה ואן ליר בתושייתה אלתרה מאפרת "כאילו" מצוות העובדות שבסינמטק והריאיון התקיים.
אני נזכר בחוויה ההיא כאשר בימים אלו שרת התרבות מאיימת לשלול את התמיכה הציבורית בסינמטק אם יוקרן סרט תיעודי על יגאל עמיר בפסטיבל השנה. "ליה ואן ליר לא הייתה עוברת על כך בשתיקה", אמרו בצער אנשי קולנוע. אבל ליה נפטרה לפני חודשים ספורים ופשרה מוזרה נמצאה. הסרט יופיע בתוכניה, ישתתף בתחרות על הסרט התיעודי הטוב ביותר, אבל יוקרן לפני הפתיחה הרשמית. הנוסחה הקלסית של "ללכת עם ולהרגיש בלי".
הנימוק היחיד נגד הקרנת הסרט הוא שיגאל עמיר הוא רוצח נתעב והסרט עלול לחשוף את הצדדים האנושיים שלו, את אהבתו לילדיו ואשתו ואולי את התמודדותו עם תנאי הבידוד מאז שנכלא. אנחנו מעדיפים שיצטייר בעינינו לעד כמפלצת ללא רגשות אנושיים. כך אפשר להימנע מלהתמודד עם העובדה שמעשה הרצח היה אקט פוליטי מחושב ששינה את פני המדינה. גם באזכרות הנערכות מדי שנה ליצחק רבין נמנעים בעקביות מלהזכיר את השם יגאל עמיר. עוסקים במורשת רבין וצו פיוס ומתעלמים מהרוצח ומניעיו הפוליטיים וזה נוח לכל הצדדים. הימין מתנער מכל קישור בין יגאל עמיר והאווירה הציבורית שהייתה אז בארץ כשהימין הדביק לרבין תוויות של בוגד שדינו "דין מוסר". ואילו השמאל מעדיף לטאטא מתחת לשטיח את הקונפליקט האידיאולוגי הבסיסי, פן יכנו אותו שוב מתנשא ויפה נפש. עיקר הקריאות נגד הקרנת הסרט בפסטיבל נשמעו ממנהיגי השמאל כמו יצחק הרצוג. כל המעורבים מעדיפים לשים שכבת איפור עבה כמו ליליאן גיש ולא מוכנים לראות את פניו החשופים של הרוצח. רק בשנה שעברה הוקרן בסינמטק ושודר בטלוויזיה ללא שום התנגדות סרט תיעודי "אדם הגון" המבוסס על המכתבים של ארכי רוצח הנאצי היינריך הימלר למשפחתו. דווקא הקונטרסט בין הרגשות המשפחתיים החמים והנורמאליים שביטא במכתבים לבין הזוועות שביצע באותם ימים ממש ביהודים, הם שמעוררים דיון עמוק על טבע האדם ועל הנאציזם, דיון שלא יתקיים אם רק נסתפק לכנות אותם "מפלצות וחיות רעות".
גם ההתנפלות על המחזה ה"זמן המקביל" המועלה בתיאטרון אל מידן מצביעה על אותה בעיה. ההצגה בהשראת דמותו של ואליד דקה, ערבי ישראלי אסיר עולם שהשתתף ברצח החייל משה תמם לפני כ- 30 שנים עוררה התנגדות של הורים שכולים ובעיקר ושל משפחת תמם. בעקבות הסערה נשללה התמיכה הציבורית בתיאטרון על ידי עירית חיפה, משרד החינוך ומשרד התרבות.
הכול מסכימים כי ההצגה שועדת הרפרטואר של סל התרבות אישרה לפני שנה לא עוסקת בעידוד לטרור או פוליטיקה אלא בחוויות המאסר הממושך של אסירים ביטחוניים שחייהם חולפים להם ללא אשה וילדים והחיים בחוץ ממשיכים לזרום מבלי להרגיש בחסרונם. גם כאן נשמעה הטענה למה "מאנישים" את ואליד דקה? מדוע מציגים אותו כבן אנוש עם רגשות אנושיים כמו געגועים לילד שלא נולד? זה הרי פוגע ברגשות המשפחות השכולות ולכן רצוי להשאיר בזיכרון הציבורי את מי שרצחו את בנם רק בדמות מפלצות לא אנושיות.
גם כאן ממהרים השרים לנקוט פעולות מתוך לחץ, מבלי לשקול היבטים נוספים; אולי דווקא חשוב שבסרטים על החיים באותה ארץ עם מיעוט ערבי גדול לא נראה רק סרטים אילמים בשחור לבן אלא סרטים ומחזות המעניקים קול גם לאויבים המרים ביותר כי עדיף לדעת עם מי אנו חיים ומתים. לכן אני אקנה כרטיס לסרט על יגאל עמיר, ואלך להצגה "הזמן המקביל" (אם תתורגם לעברית) ואזמין את שרת התרבות מירי רגב לשבת לצידי. בכך איני מפחית במאומה מהזדהותי עם כאבה של משפחת תמם השכולה ומהזעזוע מרצח ראש הממשלה יצחק רבין.
תגובות
