"ללכת לאיבוד"
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
נתב"ג, השעה ארבע לפנות בוקר ובכניסה לאולם היוצאים פקק תנועה ענק. נדמה שכל אזרחי המדינה יוצאים לחופשה בחו"ל. אני מסיע את שרית אלין ושני ילדיה, מאיה כמעט בת שנה, ואלון בן הארבע לשדה התעופה, בדרך לשבוע נופש "הכל כלול "באי היווני קוס.
מורדים את המזוודות והתיקים מהמכונית. אלון החמוד נרגש מאד, פעם ראשונה הוא יטוס באווירון ובעוד אנחנו מעלים את המזוודות על עגלת הנוסעים הוא כבר רץ לתוך אולם הנוסעים וכמעט נעלם מהעיניים. שרית מזנקת, תופסת אותו וגוערת בו, "אתה לא זז ממני מטר! אנחנו נוסעים לארץ חדשה ואפשר ללכת שם לאיבוד בקלות, לכן תמיד תמיד תיצמד לאימא". שרית יודעת היטב על מה היא מדברת.
אני בטוח שכל מי שיצא אי פעם עם ילדים לחו"ל חווה את אחד הפחדים העמוקים ביותר - הפחד שהילד ילך לאיבוד. בראש רצים תסריטי בלהות, "מה יקרה אם יחטוף אותו מישהו?", "מה אם יעלם ולעולם לא נראה אותו יותר?", והאימה שהילד ירגיש כשימצא עצמו לבד בעולם זר, ללא שפה, ללא אימא ואבא. איך נחיה עם הרגשת האובדן והאשמה הנוראית, שאיבדנו ילד חי? לא ארנק, שעון, מכונית, ואפילו כלב. אפשר גם לאבד את הילד בדיסנילנד בפלורידה או בחנות כולבו ענקית בלונדון או במוזיאון הלובר בפריס. אבל אז אתה פחות בפאניקה, כי אתה מקווה שתמצא אותו - יש אנשי בטחון מאומנים שישימו לב לילד המסתובב לבדו והם יאספו אותו ויכריזו ברמקולים, "נמצא ילד וההורים מתבקשים לבוא למשרד".
נחזור לשרית, האמא הדאגנית. אני בטוח שאלון לא נעלם באולם הנוסעים, לא בדיוטי פרי וגם באי היווני היא לא תגרע ממנו את עיניה. למה אני כל כך בטוח שכך אומנם יקרה? כי שרית ואנחנו הוריה, עברנו את הסיוט הזה לפני כ- 25 שנה.
שרית הלכה לנו לאיבוד ברחובות הונג קונג הצפופים, כשמיליוני סינים שאינם דוברי שום שפה אחרת סביבנו. היא הלכה לאיבוד, לא לשעה או שעתיים, אלא ליום שלם.
זה התחיל טוב. בדרך לשליחות באוסטרליה עצרנו לכמה ימים בהונג קונג. הטיסה לאוסטרליה הרחוקה נמשכת כמעט 36 שעות ומשפחה של שני הורים עם 3 ילדים יכולה לצאת מדעתה בטיסה ארוכה כל כך. לכן המליצו לנו על עצירת ביניים בעיר/מדינה המסקרנת, שעדיין הייתה ב- 1989 תחת שלטון בריטי.
יצאנו בבוקר מהמלון הממוקם בחלק היבשתי של הונג קונג סמוך לרחוב נתן, רחוב הקניות הראשי (השם נתן על שם סוחר יהודי מראשוני המושבה הבריטית). הרחוב הראשי תמיד עמוס ודחוס במאות אלפי סינים המתרוצצים אנה ואנה, מנסים לקנות ולמכור בלי מכס כל מוצר שעל הגלובוס. בקצה הרחוב, על יד הנמל ההומה עוברים במעבורת לאי שממול שהוא הדואנטאון של הונג קונג, מרכז עסקים ענק עם בניני משרדים מודרניים המתנשאים לשמיים. גם כאן ים של אנשים מכסה את כל המדרכות והכיכרות.
הגיעה שעת צהרים, הבטן קרקרה ושרית רצתה שנכנס למקדונלד לאכול. אני רציתי לחפש מסעדה סינית. אם כבר אנחנו במזרח, מוטב שנכיר אוכל סיני אמיתי, חשבתי. הויכוח עם נערה מתבגרת לא היה פשוט. שרית הייתה כבר אז דעתנית ואולי גם כעסה על שניתקנו אותה מהחברים בארץ, ובהתרסה האופיינית לבת טיפש עשרה היא אמרה, "נמאס לי מכם! אני חוזרת למלון לבד!". לא הספקנו לעכל את הדברים והיא פשוט נבלעה בהמון ברגע. גבי, אני, קרן האחות הצעירה בשנה ואיתי, שהיה בן שנתיים, היינו המומים. מה עושים עכשיו? איך לא הספקנו לעצור אותה? איך היא תגיע למלון לבד? התחלנו להתרוצץ ברחובות דאונטאון של הונג קונג ואין זכר לשרית. אחרי זמן לא ידוע עלינו על המעבורת הדחוסה לחלק היבשתי ורצנו את כל רחוב נתן עד למלון. פרצנו ללובי חסרי נשימה, ושרית לא שם! שאלנו בקבלה, לא, הם לא הבחינו בילדה אירופאית אבודה. מה עושים? פאניקה התחילה להשתלט על כל המשפחה. איך תמצא ילדה בת 14 ללא כסף לבד את דרכה בעיר זרה ומסוכנת? מה אם מישהו חטף אותה? איך בכלל מתחילים לחפש מחט בערימת שחת? פקיד הקבלה ייעץ לנו לפנות למשטרה. אחרי זמן רב הגיעו שני שוטרים, כמובן דוברי סינית בלבד. ניסינו להסביר להם שאיבדנו ילדה והם הנידו ראשם בצער ואמרו לפקיד הקבלה שאין מה לעשות והסיכוי למצוא את שרית קלוש. בינתיים ירד החושך, השעה כבר 8 בערב ומפלס החרדה בשמיים. גבי בחרדה נוראית, אני מדמיין תסריטי אימים ומתכנן לעבור את כל מאורות האופיום והברים האפלים שרואים בסרטי הקראטה שהיו אז פופולאריים וכמו ברוס לי כוכב הסרטים, מציל את שרית בכמה תרגילי קונג פו מידי חוטפיה האכזריים.
כך כשכולנו על סף ייאוש, עומדים אובדי עצות בלובי, נכנסת שרית, מבוהלת עד מוות. אנחנו מתנפלים עליה בחיבוקים ונשיקות, ברגשות מעורבים של שמחה על שנמצאה האבידה, וכעס על היעלמותה ועל הסיוט שעברנו בגללה. הסתבר שהיא עלתה על המעבורת מהאי ליבשת, הלכה לרחוב נתן לכל אורכו, אבל פספסה את הפניה לרחוב שבו היה המלון. היא המשיכה לשוטט עד שמצאה עצמה בשכונות העוני הצפופות של הונג קונג. הלילה ירד אבל שרית לא איבדה את העשתונות. חזרה לרחוב הראשי והפעם הגיעה למלון בשלום.
הפחד לאבד ילד בטיול יישאר כנראה לתמיד. אבל יש תקווה. לרוב הילדים יש היום סמארטפון עם אפליקציות מיקום וגאג'טים לבישים כמו צמידים המשדרים מיקום, כבר נמצאים בשימוש היום. וכך ההורים והילדים יוכלו למנוע את הסיוט שעברנו עם שרית, בעידן אחר, לפני 25 שנים.
תגובות
