מחשבות על בית
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
"בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת" כתוב בספר ויקרא. אנחנו, ללא ספק, העם היחידי ביקום שמצווה לצאת מביתו המוכר והמגן, מאזור הנוחות שלו ולעבור לגור בבית ארעי שמוקם לצורך השבוע הזה ומפורק מיד לאחריו.
בשגרה, סוכות הוא לא חג שאני מתייחסת אליו. סוכה הקמנו בחצר כשהילדים היו קטנים, כדי שבני הדודים יוכלו יחד לבנות, לקשט, לשחק ולאכול בה (חוויה שהייתה אטרקטיבית כמו אוהל אינדיאני המוקם בסלון הבית). ילדי המשפחה גדלו ואת "סוכת התמיד" שרכשנו במיטב כספנו תרמנו.
אבל פתאום חג הסוכות, רגע אחרי שסיימנו לסגור את בית ההורים, גרם לי לְשקוע בְּשַׂרְעַפִּים על בית, על משפחה, על בית ההורים ובית המשפחה שהקמתי - ועל כל המרחק והשנים שביניהם.
כי לסגור את הבית של ההורים, זה לסגור את פרק הילדות של חיינו.
אז אחרי שאבא נפטר, רק לפני חמישה חודשים, אמא החליטה שהבית גדול על מידותיה, בודד ומפחיד וביקשה לעבור לבית הורים אחר, עם עוד הורים.
עודדנו אותה לעשות את הצעד הראשון ולכל השאר, הבטחנו, נדאג אנחנו.
הייתי אומרת שכיתתנו את רגלנו בחיפושים, אבל זה תהיה מליצה מנותקת מהמציאות. אמא היא תל אביבית ותמיד הייתה (גם כשגלתה בצעירותה עד אילת, שם ילדה אותי, וגם כשמצאה את עצמה חיה שנים רבות ומגדלת משפחה בגבעתיים) ולכן התרכז החיפוש בטווח הקטן שבין מרכז העיר לשכונות עבר הירקון הקרובות.
הפור נפל על "משען רמת אביב", מרחק מעבר חציה מקניון רמת אביב. לא פשוט היה לה להסכים לעבור דווקא לשם, בהתחשב בכך שהיה זה אבא שלי שבנה אותו לפני יובל שנים ושתי סבותיי- אמא שלה ואמא שלו, חיו שם את שנות גבורתן.
אמא שלי, שכל חייה אהבה והקיפה את עצמה בחפצים הקרובים ללבה- ספרים, פסלים, ציורים ותמונות על הקירות (שאת חלקם הארי היא עצמה צילמה) בבית שהיה גדול דיו להכיל את כל אלו, נאלצה לצמצם את עצמה לדירת חדר ורבע בגודל של סלון ממוצע. לְמוֹתָר לציין שאת מרבית חפציה היא נאלצה להותיר מאחוריה.
עזרנו לה לארוז ובעיקר לבחור מה לקחת וקשה מזה - מה לא לקחת. קשה הייתה לה הפרדה מביתה ומשכיות החמדה שאספה במשך שנים ארוכות. הראש אמר שצריך וכדאי לעבור והלב התקשה לקבל.
ואחרי שעברנו את המשוכה הגבוהה הזו, באנו גם אנחנו לבחור מה ברצוננו לקחת מבית ההורים המתרוקן ולארגן את כל היתר. הסתובבנו בין הרהיטים, החפצים, האלבומים, המחברות, קלסרי המסמכים והתמונות וליקטנו זיכרונות.
אבא, לעומת אמא, היה אמון על הניירת בבית. כל חשבון, מכתב, תעודה ומסמך שהגיעו במשך כל השנים אל שולחנו, מיד מוין, נרשם ותויק בקלסר הרלוונטי. שולחן העבודה שלו היה תמיד פנוי וְחָלָק ואילו הארונות בחדר העבודה ובמחסן היו מלאים בעשרות קלסרים מסודרים ומלאים לעייפה.
שעות של עיון ומיון של חיים שלמים של המשפחה הקטנה שהיינו פעם - אמא, אבא ושתי אחיות. עם השנים נוספו גם חתנים ונכדים והתבגרות וזקנה.
איפשהו במהלך השעות, בינות לערימות הארגזים הנארזים והנערמים לפתע הבנתי שמה שמצליח להקל עליי את התהליך, היא העובדה שאין זה הבית שגדלתי בו.
בית ילדותי ונעוריי היה בית אחר בעיר אחרת - בגבעתיים של שנות ה 60 וה-70. דירת ארבעה חדרים ומרפסת גדולה, מאוד מרווחת לזמנה. גבעתיים, כמו שהם, הייתה מקום נפלא לגדול בו. זיכרונות נעוריי אינם כוללים תמונות נוף, שבילים ובתים קטנים שאינם עוד, מסוג נופי ילדות שניתן להתרפק עליהם בפרצי נוסטלגיה, אלא נוף אורבני פרברי (אם כי מנוקד בהרבה ירוק ומרחבים).
את הבית ההוא, בגבעתיים, עזבתי מיד עם שחרורי מהצבא כשהייתי בת 20. הוריי עזבו אותו מספר שנים לאחר מכן לטובת תל אביב, או כמו שאמרה אז אמא "אני גמרתי לגדל ילדים, אז למה אני מוצאת את עצמי כל בוקר תקועה בפקקים?" ובזאת סיכמה וסיימה את פרק הפרברים של חייה.
את בית ילדותי פירקו וארזו ההורים ואיתם אחותי, שהייתה אז חיילת. אני כבר הייתי נשואה טרייה וכולנו היינו צעירים יותר. לא הייתה שם פרידה של ממש, רק שמחה והתרגשות של התחלה חדשה בעיר הגדולה. אבל החפצים והתמונות ותיעוד הזיכרונות נדדו אתם מבית ילדותי לביתם החדש.
וכל אותן רגשות והתרגשויות שהצליחו לדלג עליי אז, כשהוריי עזבו את הבית בגבעתיים, חיכו בסבלנות כל השנים. זיכרונות מוצפנים בקלסרים האדומים של אבא, באלבומי תמונות מאובקים ובספריות הענק הגדושות של אמא שלי.
ארזנו לאט, עצרנו, קראנו, נזכרנו, חייכנו, צחקנו ודמענו (בעיקר הזענו). בחיבוטים גדולים בחרנו מה לקחת אתנו, כל אחת לביתה, ומה לזרוק.
היחידים שהצליחו לזרז אותנו היו הילדים שלנו, שהגיעו לעזור לנו לארוז, ומצאו את עצמם מסתובבים בין שתי אימהות שטופות זיעה, דמעות ונוסטלגיה, והלחות התל אביבית הבלתי נסבלת.
מישהי שהכרתי רק בשבוע שעבר סיפרה לי, כי אמה נפטרה לפני כמה חודשים ומאז מותה בית הוריה נשאר מלא, סגור ומיותם. אף אחד מהאחים לא מצא את כוחות הנפש לארוז את בית ילדותם. הם החליטו לחכות עד לתום שנת האבל שישקעו הכאב והגעגועים קצת, לפני שיוכלו לעמוד בפני עוד פרידה.
באנגלית יש שתי מילים לבית – house ו- home. הראשון- מתכוון למבנה- הקירות, החדרים, הגג ואפילו הרהיטים שבו. השני מתכוון למבנה בו גרים אנשים. האנשים הם אלו שהופכים את ה houseל- home.
ואחרי שהכל נארז ופוזר ונותרו בבית רק הרצפה החשופה והקירות הערומים, ובהם חורים שיצרו מסמרים והווים עליהם היו תלויים חיים שלמים והבית נהפך לדירת 4 חדרים למכירה, סגרתי את הדלת מאחוריי בשקט והבנתי כי לסגור את הבית של ההורים זה לסגור את פרק הילדות של חיי.
תגובות
