מחשבות נודדות
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
שמוליק שיר
כפרפראזה לציפורים נודדות, אני כותב הפעם על מחשבות נודדות. כמו הציפורים, המחשבות נודדות ממקומות קרים, אפלים, אטומים, אל מקומות חמימים ומוארים. כמו הציפורים, המחשבות נודדות ממקומות אפורים אל מרחבים ירוקים. כמו הציפורים, כשהמחשבות מגיעות אל האור והחום, הן מתעופפות להן מעלה מעלה, אל האין סוף, נושאות עימן תקוות, תפילות ומאווים. הפעם אני כותב על מחשבות נודדות.
זה התחיל במוצ"ש. אני בוהה בדף ומוחי אטום מרעיונות. אף מחשבה לא מתעופפת לה מעלה מעלה. זה המשיך ביום ראשון בבוקר, הטלפון הרגיל לבת מהמערכת: "היי, עוד לא כתבתי. אני אשלח את הטור מחר מוקדם בבוקר...". "זה בסדר שמוליק, אין בעיה, תשלח מחר. זה בסדר", הקול של בת מרגיע אותי כמו שקולה של מישל מרגיע אותי כשאני מתקשר בלחץ מהסופר להגיד לה שאין אבוקדו רך או שלא מצאתי אטריות פטוצ'יני דקות וארוכות. "זה בסדר", לוחשת מישל, "אז תביא אבוקדו קשה, אל תדאג... ". מישל כבר מכירה את הבעיות שלי בסופר. בערב, אני צופה בחדשות. אולי אצליח לדלות משם איזה אייטם לטור. "די, די", לוחשת לי ציפור הנפש, "אל תלעס שוב את החדשות. די עם הפוליטיקה, די עם מתווה הגז, די עם דרעי וביבי". בסוף החדשות יש כתבה ראשונה בסדרת כתבות של נדב אייל על תופעת הפליטים המנסים להגיע לאירופה. כתבה רגישה, פתאום רואים אנשים. לא אויב, לא סורים, לא עיראקים. ילדה קטנה עם צמה בלונדינית המשגיחה על אחותה התינוקת, נערים צעירים מדברים על העתיד, על רצונם לחיות בכבוד. ללמוד. משפחה עם תינוקת שיורדת מסירת גומי רעועה. המחשבות שלי התחילו ישר לנדוד. מנסות להגיע לאור, אבל בדרך לאור יש הרבה מקומות חשוכים. איך זה שכוכב אחד כזה יפהפה, יחיד ומיוחד בכל היקום יכול להיות כזה מבאס לאנושות. איך. מה הסיבה? מי הגורם? ואז פתאום המחשבות עשו כזאת פניה חדה ורצו לכיוון שאולי בעצם יש עוד כוכב כזה עם חיים במרחק של מאות אלפי שנות אור. ואם אכן יש, המשיכו המחשבות בדרך, מה קורה שם? איך החיים? מבאסים כמו פה או אוטופיים כאלה והמשיח כבר מזמן עזב משם לכוכב שלנו, רק שייקח לו עוד כמה אלפי שנים עד שיגיע... חזרתי לפליטים. עכשיו המחשבות שלי נדדו לשני אנשים. אברהם מאסלו ואריה שיר. הראשון, פסיכולוג חברתי יהודי אמריקני שפיתח תיאוריה הנקראת "הגישה ההומניסטית", שממנה נגזרת "הפירמידה של מאסלו". כל אדם זכאי להגשמה עצמית כדי לממש צרכים רוחניים נעלים יותר. בבסיס הפירמידה צרכים בסיסים להם זכאי כל בן אנוש: מזון, מים, שינה, אויר לנשימה. כשמגשימים את הנדבך הזה אפשר לעלות לנדבך הבא: כל אדם זכאי לביטחון בקיום הפיזי שלו: בטחון של הגוף, רכוש, תעסוקה, משפחה... וכך עולים מעלה מעלה בפירמידה עד לקצה הפירמידה, המימוש עצמי: יצירתיות, מוסריות, חוסר דעות קדומות. הבטתי בפליטים היוצאים מסירות הגומי ותהיתי אם יצליחו לגרד את בסיס הפירמידה של מאסלו. האדם השני אליו נדדו מחשבותיי הוא אריה שיר. אבי עליו השלום. לאחר שהנאצים ימ"ש רצחו את כל משפחתו בשואה, נמלט בעור שיניו מפולין לכיוון אוזבקיסטן. לשם, אמר לו אביו לפני שנרצח ברחו קרובי משפחה מהנאצים. רק כסותו לגופו החל את המסע בדרך לא דרך אל אוזבקיסטן הרחוקה. האם עזרו לו בדרך? האם אנשים טובים נתנו לו מאכל ומשקה? האם ארבו לו בדרך אנשים שרצו את נפשו? באוזבקיסטן, הכיר את אמי. נישאו שם, עלו לארץ ובנו מחדש את חייהם.
רק לאחר כעשר שנים גילה שנשארה לו אחות אחת ויחידה שהיתה באושוויץ, ניצלה וחייה בקנדה. כיום היא גרה בארץ בהרצליה. את הסיפור של הפליטים האלה כבר לא יספרו. אבי נפטר לפני שמונה שנים. אמי כבר לא מסוגלת לזכור מאומה והדודה שחיה בהרצליה, צלולה אולם מסרבת לדבר על מה שאירע. העולם משתנה. המזרח התיכון משתנה. אירופה משנה פניה. עכשיו המחשבות שלי נדדו למקומות אחרים. מה אני יכול לעשות כדי לעזור. מה אני יכול לעשות כאן, בשוהם כדי לשנות משהו בעולם. גלגלתי בגוגל משפט סתמי על עזרה לפליטים. פתאום התחלתי לראות את האור. פתאום המחשבות שלי החלו לצאת משמים קודרים לכיוון שמים בהירים. היו שם עשרות רעיונות ותרומות ודפים בפייסבוק. לדוג' מירנדה שמש, עובדת סוציאלית, שמה לב שכל הנשים שיורדות מהסירות נושאות תינוקות קטנים על גופן. היא פתחה דף פייסבוק ועכשיו כבר יש כמאה מנשאים ראשונים העושים דרכם לפליטים ביוון. תרומה קטנה של אנשים טובים מישראל. פה התחלתי לקבל רמזים דקים מהמחשבות שלי שהחלו להתעייף. העליתי אותן על הכתב וזה מה שיצא.
תגובות
