לישון את האסון
משהו אישי/ מיכל פיקרסקי
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
את האמריקאים שואלים איפה היית כשקנדי נרצח ואיפה היית כשנפלו בנייני התאומים (תלוי בגיל הנשאלים).
המקבילה הישראלית היא "איפה היית כשרבין נרצח". התשובה, המביכה משהו שלי היא, ישנתי.
יש הסבר לשינה שלי בזמן שהמדינה שינתה את פניה: רבין נרצח במוצאי שבת ה 4 בנובמבר. ביום ראשון של אותו שבוע עברנו לשוהם. כל השבוע פרקנו וסידרנו את הבית החדש ובשבת היינו מותשים. התלבטנו ארוכות אם ללכת להפגנה בכיכר אבל החלטנו לוותר. הייתה זו הפגנת השמאל הראשונה (והאחרונה למשך שנים ארוכות מאז) שלא הלכנו אליה וההחלטה להישאר בבית לא הייתה לנו קלה. בחדשות של 20:00 ראינו בטלוויזיה (שהותקנה לנו רק יומיים קודם לכן) את הכיכר מלאה ונשמנו לרווחה. צריך לזכור שהחשש היה שאנשים לא יגיעו להפגין תמיכה בממשלה קיימת, כי בשביל מה? זה לא היה כמו ההפגנות שמאל של היום שבהן אם מגיעים 2,000 איש (ע"פ המארגנים) ההפגנה נחשבת להצלחה. כיכר מלכי ישראל הייתה "שייכת" להפגנות השמאל, כמו שקיסריה שייכת לשלמה ארצי. השמאל היה בשלטון, לראשונה מזה 15 שנה וכל דבר פחות מכיכר מלאה עד אפס מקום היה נחשב לכישלון צורב. הכיכר הייתה מלאה ואנחנו צפינו קצת, כיבינו את הטלוויזיה ארגנו את הילדים בחדרים החדשים בבית החדש והלכנו לישון הרבה לפני שיר השלום ושלוש היריות ששינו את פני ההיסטוריה הישראלית.
20 שנה אחורה- שוהם הייתה ישוב קטן של כמה מאות תושבים. בחוץ היה שקט וחשוך ומול הבית שלנו ברחוב המכבים התפרסו שדות מצהיבים של תום הקיץ שבלילה היו גדולים וחשוכים עוד יותר. עוד לא היה לנו טלפון של בזק וגם הניידים היו בחיתוליהם. אמנם היה לי פלאפון אבל רק פינה אחת בקצה הדרומי מערבי של הגינה שאפשר היה לקבל חיבור סלולרי כלשהו בשעות מסוימות.
וככה היינו מנותקים מהעולם, תקועים בסוף העולם (לפחות ככה נתפסה שוהם בעיניי חברינו התל אביבים שהשארנו מאחור) וְיָשַׁנּוּ.
בבוקר קמנו לשבוע חדש בבית החדש, עוד לא מודעים לצונמי שעבר על מדינת ישראל בשעות האחרונות. היה שקט ברחוב, אבל כל השבוע היה שקט ברחוב.
יצאתי לזרוק זבל או להכניס משהו לאוטו ופגשתי את ליאורה (אקלעי) שכנתי החדשה. חייכתי אליה חיוך ידידותי. "בוקר טוב ליאורה", אמרתי לה בחיוך גדול של ידידות חדשה. "בוקר טוב?!", היא ענתה לי בפנים נפולים ,"מה בוקר טוב? לא שמעת מה קרה בלילה?". "לא. ישנו", עניתי בקול קטן והולך ומבינה ממבט פניה שטוב לא יהיה פה בעוד רגע, "רבין נרצח אתמול בלילה!"
?????!!!!!!!
השמיים הבהירים נפלו עליי ונכנסתי הביתה בבעתה.
"רצחו את רבין!" הודעתי לבעלי. אינני זוכרת את תגובתו המדויקת, רק שבחוסר אמון הדלקנו את הטלוויזיה, רק כדי לקבל אישור שאכן שמענו והבנו נכון.
קיבלנו אישור. הבנה לא הבנתי לא אז ועד היום אינני מבינה.
שבועיים לאחר מכן ובלי שום קשר, הגעתי לעבודה בלוד היישר לתוך שיחות מסדרון נרגשות שעסקו בשאלה, "איך, איפה באיזו עוצמה הרגשת את רעידת האדמה". מתברר שבזמן שישנו (שוב ישנו), האדמה באזור רעדה באיזה מספר גבוה בסולם ריכטר וכולם, חוץ מאתנו, חוו והרגישו ורעדו ורק אנחנו ישנו.
היום זה נשמע בלתי הגיוני בעליל, או כמו שסיפרה פעם חברה בת גילי, שהסבירה לילדים שלה שכשאנחנו היינו ילדים כמעט ולא הייתה טלוויזיה, לא היו טלפונים סלולריים (אפילו טלפונים קווים לא היו לכולם) ואפילו מחשבים לא היו לנו. הם לא האמינו לה.
מציאות אחרת שלא יכולה להתקיים עוד. הניידים היו מקבלים התראות, קבוצות הווטסאפ היו מתעוררות לחיים, הטלפונים היו מצלצלים ואפילו רחובות היישוב שלנו היו מתמלאים בקולות.
אבל דבר אחד חשוב גיליתי מאז והוא, שאפשר לישון את האסון ולקום לאחריו ולהבין שלא יכולתי לשנות דבר גם לו הייתי ערה ועדה בזמן אמת.
בתקופות טרופות, כמו ימים הללו, כשאנשים צמודים ל... (כמעט אמרתי מכשירי הרדיו אבל אז הייתם מבינים כמה אני עתיקה) ורוצים לדעת על פיגועים ודקורים ואיומים בזמן אמת, אני שואלת את עצמי ואת האחרים- לָמָּה וְלְמָה? האם אני חייבת להיות מעודכנת בזמן אמת? אני יכולה לעזור? אני יכולה למנוע או לשנות משהו? הרי חדשות רעות, אם ישנן, טיבן להגיע לייעדן ולשנות את עולם המעורבים ועל זה כבר כתב חנוך לוין:
"סלח לי, אדוני, שאני מתעקש, אבל ככה זה עם בשורות רעות- אני לא המצאתי את זה- זה שמבשרים לו ישן בדרך כלל, זה תמיד קורה בלילה, ואז באים ומעירים אותו כדי שלא יאבד חלילה אף רגע של חיים בלי ידיעת האסון" (המבשר, מתוך "יסורי איוב").
לא שאני באמת מצליחה ליישם את מה שכתבתי פה. מחוברת לנייד שלי 24/7, מקבלת התראות (מרצון ומבחירה) מאפליקציות של חדשות, ובתירוץ של שעון מעורר, אפילו מניחה את הנייד בצד מיטתי בשעות הלילה, אני מתעדכנת בכל שעות היממה בחדשות. ובכל זאת, לראשונה בחיי, מקשיבה ומבינה ואפילו טיפונת מעריצה אנשים שאומרים שהם לא עוקבים, לא שומעים חדשות, לא קוראים עיתונים ולא רואים חדשות בטלוויזיה. כי היום, להבדיל משוהם של ליל ה- 4 בנובמבר 1995, לא להיות מחובר לחדשות, זאת החלטה מודעת קשה ליישום עד למאוד.
ובין הצפה להרג, ובין קיטוב לשנאה, בין דאגה ושגרת יום אני מבקשת, במילותיה של יונה וולך- שלח לי שקט- "שלח לי שקט טוב מוגן //שלח לי שקט מעונן // ....לשמוע שקט לא מכאן //שלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה"
אז כן, הייתי רוצה שוב להיות מסוגלת "לישון את האסון" ושהבשורות הרעות יחכו למחר כך או למועד בלתי ידוע.
ועוד יותר הייתי רוצה שלא יהיו לנו אסונות לישון אותם.
תגובות
