ג'ק בעל ההצעות
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מוקי הדר
אחרי הפיגוע הרצחני בפריז וההכרזה על סימון המוצרים מההתנחלויות, שכיכבו בכותרות העיתונים והוצמדו זה לזה בדיונים ופרשניות בישראל ובעולם היהודי, ידעתי בביטחון שהטלפון מניו יורק יצלצל, ועל הקו אשמע את ג'ק וייזל שיציע הצעה: "אתם צריכים להפיץ בעולם קריקטורה שבה רואים שוטר צרפתי שניצב בשער מגנטי. הוא מפשפש את בסל הקניות של אישה עם שביס לראשה ושולף ממנה בקבוק יין מהגולן ופלפלים מבקעת הירדן ואז מניף את כף ידו בתנועה שמסמנת, אין כניסה! אחריה נכנסת אישה מוסלמית שעל פניה רעלה, השוטר בודק בסלה המלא רימונים (כאלו שמתפוצצים) אקדחים וקלצ'ניקובים ולה מסמן השוטר בידו, 'היכנסי בבקשה'. המסר ברור, אירופה משלמת מחיר על צביעותה.
אתם צריכים להכיר את ג'ק, בן 64, על ראשו כיפה שחורה, עוסק בניהול נכסי נדל"ן. הוא גר בבית מרווח ברובע קווינס שבניו יורק, אבל ראשו וליבו עם ישראל 24 שעות ביממה. הוא מתעדכן בכל מה שקורה כאן, הוא פותח את היום בהאזנה לרדיו היהודי שמביא חדשות מישראל ובודק באינטרנט מה קורה בישראל בכל שעה. החדשות מהעיר ניו יורק וארה"ב בה הוא גר כל ימי חייו מעניינים אותו הרבה פחות. אחרי כל אירוע בטחוני ירים לי ג'ק הטלפון ויצלצל אלי, לפעמים כמה פעמים ביום כשהוא מתעלם מעלות שיחות החוץ, כדי להסביר לי באריכות מה צריך לעשות בכדי שהעולם יבין שישראל היא תמיד הקורבן. הוא שופע רעיונות הסברה מקוריים. לעיתים קרובות הוא גם מקדים את אשפי ההסברה במשרד ראש הממשלה ומשרד החוץ. ג'ק מאמין שאני כעיתונאי בעל קשרים יכול להעביר את הצעותיו לעוסקים בהסברה, תקווה שמתבדה בדרך כלל, אבל הוא לא מתייאש וממשיך לשלוח הצעות.
על אף ההבדלים המשמעותיים באורח החיים - הוא שומר מצוות, אני לא, הנטיות הפוליטיות שלנו שונות ורחוקות זה מזה, אך החברות ההדוקה בינינו נשמרת כבר 42 שנים. בכל ביקור בניו יורק אני מתארח בביתו. בכל ביקור שלו בישראל הוא מתארח בביתי בשוהם, על אף שיכול להרשות לעצמו גם מלון 5 כוכבים בירושלים. ג'ק היה גם הסנדק של בני ליאור.
צריכות היו להיות נסיבות מאד מיוחדות שיתחזקו כל כך הרבה שנים חברות של אנשים ומשפחות מרקע כל כך שונה, ואומנם נסיבות המפגש הראשון בינינו היו בהחלט דרמטיות.
השנה היא 1973, מלחמת יום הכיפורים פורצת ואני מגיע פצוע וללא הכרה לבית החולים תל השומר מהקרבות הקשים בסיני. את הפצועים מגלגלים על האלונקות לחדר המיון חבורה של צעירים אמריקאים מניו יורק שבאו על חשבונם לעזור לישראל המדממת. כל שעות היום והלילה הם משמשים אלונקאים ומשנעים את הפצועים לחדרי הניתוח ואחרי ההתאוששות, הם משנעים אותם למחלקות השונות בבית החולים. בלילה הם חוטפים תנומה קצרה על אותן האלונקות, כי לאף אחד בתל השומר לא היה ראש לדאוג להם למקום לינה. במשך שבועות הם עשו עבודת קודש מבלי להתלונן, שמחים על הזכות שנפלה לידיהם לעשות משהו "בשביל מדינה".
אחרי הניתוח הועברתי לחדר ההתאוששות כמקובל. כאשר ערפילי הנרקוזה החלו להתפוגג, התחלתי למלמל משפטים מבולבלים באנגלית. באותם ימים גרתי בירושלים עם חברתי מרסי האמריקאית, שאיתה דברתי רק באנגלית. כנראה שבשלב ההתאוששות, אנגלית הייתה השפה ששכנה עמוק בתת ההכרה. הבלגאן בבית החולים היה כל כך גדול, מאות פצעים הגיעו ללא הפסקה ביום ובלילה מחזית הדרום ולא נוהל רישום ומעקב ובמקרים רבים לא ידעו הרופאים והאחיות המותשים במי הם מטפלים. כששמעו האחיות שאני מדבר אנגלית, חשבו שאולי אני בכלל חייל זר -אולי מהאו"ם - שהגיע בטעות מסיני. הם פנו לג'ק האלונקאי המתנדב מאמריקה, אז רק בן 18, בבקשה: "הצמד לפצוע הזה ותברר למה הוא מדבר באנגלית ומי הוא באמת".
ג'ק ישב שעות ליד מיטתי וניסה לקשור איתי שיחה. לבסוף עברתי לדבר בעברית והתברר שאני חייל ישראלי כשר למהדרין. מאותו יום "אימץ" אותי ג'ק "כפצוע שלו". יום יום היה מבקר במחלקה האורתופדית ומביא לי מממתקים וצ'ופרים. כך זה נמשך כמעט חודשיים, עד שהחליט שהוא רוצה גם להתגייס לצה"ל. ואז התחלפו היוצרות. אני אימצתי אותו כחייל בודד שמצא אצלי בית חם כשיצא לחופשות מהצבא.
כשהשתחרר, חזר לאמריקה, התחתן ונולדו לו 5 ילדים, אבל הקשר החזיק מעמד על אף האוקיאנוס שהפריד בינינו. כשהוא בארץ אני מסיע אותו בכל פעם להשתטח על קברי צדיקים בצפון, על אף שזה בהחלט לא הסגנון שלי. כשביקרתי בניו יורק עם הבן, הוא הזמין אותנו לצפות במשחק NBA, לא ממש הסגנון שלו.
ולסיום, נחזור להתחלה. בתגובה להצעתו על הקריקטורה, שלחתי לו הצעה מקורית להילחם בסימון המוצרים: אנשי עסקים יהודים בחו"ל שתומכים בהתנחלות בשטחים, צריכים להתארגן ולהציע למרכולים באירופה להדפיס על חשבונם את תוויות הסימון של המוצרים מההתנחלויות לפי ההנחיות של האיחוד האירופי, אלא שעל כל תווית יודפס גם מספר שונה, נגיד בן שש ספרות, אחרי שיודבקו התוויות על המוצרים יכריזו אנשי העסקים על הגרלה פומבית כמו בלוטו בישראל. המספר שיעלה בגורל יזכה במיליון דולר. תארו לכם מה יקרה, הקונים באירופה שאינם טיפשים, יזדרזו לרוקן את המדפים ממוצרי ההתנחלויות בתקווה שיזכו בפרס הגדול ובא לציון (ולהתנחלויות) גואל. עכשיו אני זורק אתגר לג'ק וייזל מניו יורק, לשכנע בחשיבות המיזם הזה את שלדון אדלסון מלס ואגס, שעשה את המיליארדים שלו מהימורים ולכן אין מתאים ממנו להרים את הכפפה.
תגובות
