משהו אישי / מיכל פיקרסקי
סיפור ליצני לא ממש מצחיק
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
מיכל פיקרסקי
אומר 13 חגי פורים ו-13 גיליונות מבדחים או הפוכים או מלאי נקודות או מחופשים.
13 שנים שאני אומרת לעצמי – תכתבי טור מִצְּחוֹק מגלגל
ועצמי עונה לי – גם מזה עוד נצטרך להיגמל (ותודה למאיר אריאל).
ואיכשהו דווקא הימים האלו גורמים לי להתכנס בתוך המחשבות המעמיקות, המעיקות והבלתי חיוניות-חינניות וחייכניות על משמעות החג ועל מסכות שמסתירות כמו מסך, על עליצות מלאכותית וכפויה מול השמחה האמתית. נו הבנתם, מחשבות משביתות שמחה.
לא ממש יכולה להיות שמחה לפי תאריך, כמו בשיר ששרנו בילדותנו: “מוכרחים בלב שמח” וכשזה לא הסתדר לשונית, אז סידרנו את המילים ושרנו “מוכרחים להיות שמח” - שזה כבר יותר הגיוני, אבל לא נכון. כי המילים הנכונות בשיר הן “עורו אחים בלב שמח”. יאללה אחותי, לשמוח.
אבל בה בעת אני מסרבת להיגרר למחזות המרירות. היא עושה קמטים, המרירות אני מתכוונת.
אבל אז נזכרתי בסיפור ליצן – שקשור דווקא ליום הולדת שלוש של בכורי (אז עדיין בני יחידי) אבל חרוט במשפחתי מאז כסמן הימני של ימי הולדת מושקעים מוקדם מדי בחיי הילדים ועל מה שילדים באמת מרגישים כלפי ליצנים (בעיקר מזוקנים) ועל קסם אישי המסתתר מאחורי האיפור.
בואו נדבר רגע על ליצנים. אלו הקלאסיים עם האף האדום וחיוך הגדול התמידי המצויר על פניהם הצבועים לבן ושאת ראשיהם מעטרת פאת תלתלים צבעונית ועליו מונח כובע מחודד המהודק לפניהם בגומייה, בגדיהם הרחבים צבעוניים והנעלים גדולות ומשונות. יש אנשים שפוחדים מהם, מאוד פוחדים. לא המצאה שלי. אפילו שם יש לפחד הזה - קולרפוביה. אני לא פוחדת מליצנים, אבל משום מה הם גורמים לי לעצב. קחו למשל את שיר פורים שכולנו גדלנו עליו, ‘ליצן קטן שלי’ (שכתבה שרה לוי תנאי): “ליצן קטן שלי, אולי תרקוד אתי, ליצן קטן נחמד, רוקד עם כל אחד...”. בעיני הוא שיר התחנונים האולטימטיבי לליצן הבן אלף שרוקד עם כולם אבל לא אתי, למי שמעולם לא שם לב למילים. איכשהו יצא שליצנים מתקשרים לשירים הכי עצובים שנכתבו עליהם כמו “send in the clowns” בביצועה קורע הלב של ברברה סטרייסנד. או “שיר הליצן” בקול הבס של בני ברמן - “שמש עולה, יורד גם הליל - אך הליצן עוד ממשיך וצוהל”. זוכרים? שירים שמספרים את סיפורו הטרגי של הליצן שנשלח להצחיק את הקהל אחרי האסון.
ובכל זאת שום דבר מיחסי הדואלי לליצנים וליצנות לא גרם לי לעצור ולהתלבט אם להזמין ליצן ליום הולדתו השלישי של בכורי שנחגג ביום בבוקר שבת חורפית אך שטופת שמש על הדשא של בית בקיסריה. יום הולדת אליו הוזמנו חברים טובים של הילד מהגן (שהגיעו כולם עם הורים), בני משפחה והחברים שלנו. בואו נגיד שהילדים הכי גדולים בחגיגה יום ההולדת היו בני ארבע.
נסיך הבית ביקש “ליצן-קוסם” - שם קוד למפעיל ימי הולדת בדגש על הליצן ומי אני שלא אמלא את רצונו. אז צלצלתי להתייעץ עם אחותי, אז סטודנטית בחוג לדרמה באוניברסיטת תל אביב, שסיפרה לי על חבר טוב שלה מהחוג – צביקה פרוכטר (לימים צביקה הדר) שמתפרנס מהופעות בימי הולדת. צביקה היה מקסים בטלפון והבטיח להגיע בסביבות 11. מה ששירלי וצביקה שכחו לספר לי שלצורך תפקיד בהפקה של האוניברסיטה, את פניו מעטר זקן. מדובר בפרט שולי שאולי לא ממש היה אומר לי שום דבר - עד שראיתי את הזקן הזה על הפנים שלו.
בדיוק בשעה היעודה ישבו כל הילדים ישבו על הדשא בציפייה נרגשת ל”ליצן קוסם” שתיכף יגיע וכל המבוגרים ישבו על כיסאות במעגל גדול סביבם, כשצביקה עבר דרך דלתות הסלון לכיוון הגינה בחיוך גדול.
אולי היה זה האיפור ואולי הקרבה הפיזית לליצן ואולי (ולדעתי) הזקן שבצבץ מתחת למסכת הליצן בדיסוננס מובהק - אבל הכניסה שלו לרחבת הדשא הייתה הדבר הכי קומי-טרגי שאתם יכולים לדמיין (שלמזלנו לא קטעה את הקריירה של ז’וז’ו חלסטרה, לפני שנולדה). כמה שניות של הלם שלאחריהן כל הזאטוטים, בלי יוצא מן הכלל, פרצו במנעד רחב של תגובות שנעו בין בכי חרישי לבכי חזק, צרחות וצווחות בעתה שלוו בקימה ובריצה לזרועות ההורים, שמצדם פרצו בצחוק היסטרי לא פחות מכל הסיטואציה. חתן יום ההולדת בן השלוש העיף לעברי מבט קצר, כשוקל בכובד ראש את תגובתו המתבקשת והחליט להצטרף למקהלת הבוכים. הילדים מעולם לא שמעו על קולרפוביה, אבל מי שאי פעם חיפש הוכחה לפחד מליצנים היה צריך להיות שם ולראות.
עכשיו עמד צביקה, סטודנט צעיר למשחק רק בן 24, המום מול קהל ילדים בוכים בזרועות מבוגרים היסטריים מצחוק המנסים לגייס את האמפתיה ההורית המתבקשת ולהרגיע את ילדיהם המבוהלים.
האף האדום היה האביזר הראשון שהוא הוריד, אחריו ירדו גם הפאה והמשקפיים הוא גם עשה ניסיון לנגב חלק מהאיפור הכבד - לא ממש בהצלחה. ואחר כך הוא התיישב על שרפרף או כיסא נמוך וירד לגובה העיניים שלהם, ולאט לאט בכוח אישיותו הכובשת וכשרונו הוא הצליח לקרב אליו את הילדים אליו. זה לקח זמן ובסוג של התגנבות יחידים, אבל בסופו של דבר רובם חזרו לשבת מולו והוא עשה להם כל מה שליצן קוסם עושה בימי הולדת - רק בלי המסכה, הפאה והאף ובאיפור מרוח וזקן שלא שייך לכלום. שעתיים אחרי והם כבר היו תלויים עליו ולא נתנו לו ללכת.
ואז הבנתי שכל תחפושת הליצן הייתה מיותרת. זה היה האדם המצחיק הלבבי והמוכשר שעמד מאחורי המסכה, שהצליח להפעיל עליהם את הקסם הליצני ולהצחיק אותם עד דמעות. בעצם אולי הביטוי “עד דמעות” בתוך הסיפור הזה, לא ממש מוצלח. הוא הצליח לרתק ולהצחיק אותם עד שהם צחקו את הצחוקים הילדותיים המתגלגלים והמדבקים. צחוקי ילדות כאלה שבאים מהבטן ונכנסים ישר לתוך הלב של כל מי ששומע.
כל כך התאהבנו בו כולנו, ששנה לאחר מכן הזמנו אותו שוב לחגוג אתנו יום הולדת והפעם הוא הגיע עם הרבה פחות איפור והרבה יותר ביטחון.
אבל אז למדתי שבשביל לשמח ולהצהיל, בעיקר ילדים שהם רק מפני שהם הכי אותנטיים בתגובות אבל לא רק, לא צריך מסכות ואף אדום וחיוך צבוע. צריך להיות אמתיים ובגובה העיניים. מצד שני יש לזכור שבאופן אישי מעולם לא הצחקתי אנשים למחייתי, אז יכול להיות שהמסכה כן עובדת.
חג פורים שמח (ומבדח למי שמתעקש)
תגובות
