ד"ש עם שיר משמוליק שיר
פורסם בתאריך:
נכתב על ידי
שמוליק שיר
ביבי תתפטר !!!!
זו לא מליצה, זו לא סיסמא, זו זעקה מהלב. מנהיגים שלא יכולים לתת תחושת בטחון לאזרחים שלהם, חייבים לשים את המפתחות וללכת (אני כותב את זה בתחילת השבוע ולא יודע מה ילד יום עד צאת העיתון לאור). "נו, טוב, חכם גדול, מה אתה היית עושה במקום ביבי?", זו השאלה שאני תמיד נשאל כשאני אומר את המשפט שבכותרת. אז הנה, אני אגיד לכם מה אני הייתי עושה: 1. מחבל שהרים סכין/רובה על מנת להרוג, ביתו חייב להיהרס באותו היום של התקרית. 2. משפחתו הקרובה תמצא את עצמה באותו היום בעזה. אלו שתי פעולות שיפסיקו את מעשי הרצח הנתעבים הפושים במקומותינו והופכים לשגרה נוראית. אני יודע, אנחנו מדינה דמוקרטית וזה לא עובד ככה, יאמרו לי. אבל אני יודע גם שאנחנו במצב של "דמוקרטיה מתגוננת" (מנגנון של חוקים, תקנות ופסקי דין, המגביל חלק מזכויות האזרח במדינות דמוקרטיות במצבים שבהם יש סכנה לכאורה לעצם קיום המדינה). אנחנו חיים בלבנט הזה מקום המדינה, במצב חירום. נלחמים על עצם קיומנו פה יום יום. (אירופה מתחילה עכשיו להרגיש את מה שעובר עלינו ב-67 שנים האחרונות ואני ממש לא כותב את זה בשמחה לאיד). ידענו כבר פיגועים קשים בעבר, אבל לא הגענו למצב שכל ילד ערבי זב חוטם, מרים כל יום סכין כדי לשחוט יהודים. המצב הזה הוא חדש במקומותינו וחייבים לגודעו בעודו באיבו. עשרים נרצחים מכל רחבי הארץ מאז הראשון לאוקטובר הם עשרים נרצחים יותר מדי. תחושת הפחד מקננת בנו במדינתנו שלנו. התחושה היא שאין דין ואין דיין ומחבל מתועב הישר בעיניו יעשה. אז אם זה לא מצב של "דמוקרטיה מתגוננת" אני לא יודע מהי דמוקרטיה מתגוננת. בעת חירום שכזו, על בית המשפט להכיר בכך שיש גוף אחד שלו הסמכות, היכולת והכוח להפסיק את מעשי הרצח האלה ולהחזיר את תחושת הביטחון לאזרח. לגוף הזה קוראים צבא ההגנה לישראל וכוחות הביטחון. רק הם בלבד אמונים על שמירת הביטחון שלי. ואם הצבא יחליט שהריסה מיידית של בית המחבל והגליית משפחתו הקרובה לעזה יעצרו את התופעה (ויש בצבא ובמערכת הביטחון קולות כאלה), אלף בג"צים לא יוכלו לעצור את זה. בדמוקרטיה מתגוננת המשחק הדמוקרטי חייב להשתנות כדי להגן על האזרח שהוא ... פאר הדמוקרטיה.
הקומקום השורק
רוצים עצה בחינם שתחסוך לכם הרבה כסף?
בכל פעם שאתם מקבלים בעיתון או עם חשבונות כרטיסי האשראי שלכם את אותן חוברות הנחות וכל עלוני ה"בחינם" למיניהם- תשמעו לבעל ניסיון – לא לפתוח, לא לדפדף ולא להציץ!
אני לדוגמה – כל אימת שאני מדפדף באחת החוברות האלו – סתם ככה בשביל העניין, אבל ממש לא בשביל לקנות, מיד אחרי זה מגיע טלפון זועם ממישל לעבודה : "תגיד, מה זה מגב הפלא הזה לשימוש רב פעמי שעומד בחדר כביסה? לך תסביר לה שסך הכל הרמתי טלפון אחד קטן לשאול כמה זה עולה והופ... המגב כבר היה בדרך אלי. או למשל איך אפשר לעמוד בפני משפט האלמוותי:
"עוד לא היה מחיר כזה לקומקום נירוסטה ששורק מה שתרצה בשעה שהוא רותח" ? אז עכשיו הקומקום שלנו שורק את השיר החדש של מדונה ו...מישל רותחת!!!
אבל אני הכי אוהב את כל ה"בחינמים" האלה. למשל, "ישנים בחינם 30 יום על המזרון הטוב בעולם" ומי שמצליח לקרוא גם את האותיות הקטנות, משלם אח"כ 7,999 ₪ . או למשל, "שעון צלילה ל-30 מ' שמאיר במקלחת אם יש הפסקת חשמל (שווה בערך 25 ₪ בתחנה המרכזית) ורק דמי משלוח בסך 59 ₪".
ועל ה"מסיר נקודות שחורות מהפנים" (חלום ילדות רטוב שלי), ספרתי לכם כבר? אז בקיצור, אם אתם רוצים לשמור על מערכת יחסים תקינה עם האישה ומנהל הבנק שלכם (זכרתם להגדיל את מסגרת האשראי?) – לא לדפדף בחוברות האלו!
אבא תרחם
פתחתי טלוויזיה באקראי. ערוץ 1, הרב שלום הרוש מרבני ברסלב הבכירים מתראיין בערוץ. הוא מדבר על הצורך של כל אדם ואדם לצאת ליער ולדבר עם ה"אבא" שלו. ובעודו מסביר את החשיבות של השתפכות הלב בפני האלוקים, על המרקע נראים חסידי ברסלב ביער, צועקים ושופכים ליבם לאביהם שבשמים. האמת – קינאתי בהם. גם אני מרגיש לפעמים צורך עז לצאת קצת מהקופסה, מהריבוע, לשחרר קצת את הכבלים ולצעוק. להשתחרר קצת מהמוסכמות של ה"נורמאלי", לצאת ליער או לחורשה ולצעוק, לדבר, להתחנן, לבקש, ככה שיחה ישירה ביני לבינו, בלי מתווכים. אני לא עושה זאת משתי סיבות עיקריות. 1. מהפחד לצאת לבד ליער בימים טרופים אלו שבהם מתחת כל עץ רענן יכול להסתתר מחבל שפל המחפש את גרוני. 2. אם יראני משהו ממכרי, יסובב מיד את אצבעו על רקתו, ינוד בראשו ומיד יספר לחבריו כמה מסכנה מישל (הרעיה שתחיה) שבעלה איבד את זה. אבל ככה, ביני ובנכם (ואל תספרו זאת בשער בת רבים...) לפעמים כשאני יוצא מוקדם מוקדם לעבודתי, השמש רק התעוררה משנתה, אד עולה מן הארץ ורוח אלוקים מרחפת על פני הכביש, אני חש תחושה של דיבור ישיר לאלוקים למרות שאני לא צועק.
תגובות
