יצאתי בבוקר משהם, מזג האוויר היה מצוין, השמש זרחה והאוויר היה צלול כיין. יום אידיאלי לטיול ספונטני שהתגלגל מתחנה לתחנה, עד שהסתיים בבית הדסה שבחברון בו נדקרו באותו יום חייל ואזרח, אז קבלו דיווח מהשטח:
תחנה ראשונה, "אוקטן גבוה"
תחנת הדלק בכביש 443 העולה לירושלים נמצאת בשטחים. זו תחנת הדלק החביבה עלי ביותר. במשך השנים עצרתי בה כמעט בכל שבוע. המתדלקים הערבים הכירו אותי ומכיוון שידעו שאני עיתונאי, שיתפו אותי במידע על מה שקורה באזור. הם היו חביבים והסבירו פנים לכל לקוח. הם אפילו רוחצים את השמשה הקדמית והאחורית של הרכב. בתחנה אפשר לקנות בנוסף למשקה קל, חטיף וסיגריות, גם שמן זית טרי או סברס בעונה. לכן התחנה תמיד הייתה מלאה במכוניות. הופתעתי כשנכנסתי לתחנה וגילתי שאני הנהג היחיד שבא לתדלק. שני אירועי דקירה שאירעו בתחנה הבריחו את הלקוחות.  6 חיילים קרביים מאבטחים את התחנה 24 שעות ביממה מאז אותם אירועים אבל היהודים לא עוצרים בתחנה יותר. הפדיון צנח בעשרות אחוזים. המתדלק הערבי מנסה להיות אופטימי, "תראה הם מפחדים עכשיו אבל לאט לאט יחזרו", "מתי?", אני שואל, "אינשאללה בקרוב", הוא אומר.
תחנה שנייה, "על השחיטה"
באזור המוסכים בוואדי ג'וז במזרח ירושלים לא שוחטים אותך במחירים כמו במוסכי היבואן, לכן המוני ירושלמים העדיפו תמיד לטפל כאן במכוניתם ולחסוך מאות שקלים. נכנסתי למוסך הקבוע שלי וגם כאן הייתי יהודי יחיד. לא חששתי מעובדי המוסך המוכרים, אבל ליתר ביטחון לא יצאתי מחדר ההמתנה הנוח עם הכורסא והקפה עד סיום הטיפול. מסקנה: הירושלמים מעדיפים בימים אלו שישחטו אותם במוסכי מערב העיר ולא להסתכן בשחיטה תרתי משמע.
תחנה שלישית, "אללה הוא אכבר"
הדרך מוואדי גו'ז לדרום ירושלים עוברת מול שער שכם, מקום מועד לפורענות. אין יום שלא מתרחש כאן אירוע. אני רואה התקהלות, עשרות שוטרים וחיילי משמר הגבול וסקרנים ערבים מצטופפים מול פתח חנות. לא, זה לא עוד פיגוע יזום על ידי מחבל עם סכין, הפעם היוזמה בידי כוחות הביטחון ועיריית ירושלים: הם מסירים בעזרת מנוף שלט פרסומת מעל פתח החנות, מלאכה לא קלה כי השלט שנמצא כבר 30 שנה מחובר היטב לקיר. "מה כתוב בשלט?", אני שואל את אחד מהצופים. "אלו רק פסוקים מהקוראן שנכתבו על השלט מזמן, העירייה השתגעה להילחם דווקא עכשיו בקוראן?". אני לא קורא ערבית ולכן קשה לקבוע אם זו ההסתה שבה צריך להלחם, או חלק מהמלחמה שהכריזה עיריית ירושלים על הסוחרים במזרח העיר בתקופה האחרונה, כמו למשל מתן קנסות גבוהים על אי הצגת שלט, "אסור לעשן".
אפשר לזהות שגם כאן שולט הפחד. הפעם אצל הערבים שאינם משמיעים שום קול מחאה. הם יודעים שהשוטרים לחוצים ומתוחים וחוששים מסכין שתישלף לפתע ולכן כל ניסיון הפרעה להורדת השלט ייענה ביד קשה.
תחנה רביעית, "רגע של עברית"
ביציאה הדרומית מירושלים אני רואה שני מגדלי דירות גבוהים בשלבי בניה אחרונים. השלט מכריז, "פרויקט סביוניי ירושלים". הקבלן בחר בשם, "סביוניי", כמקדם מכירות מוצלח. כבר התרגלנו שיישוב המיליונרים סביון שבמרכז, השאיל את שמו לעשרות שכונות "יעני" יוקרתיות. "הסביונים" פרחו  בעפולה, רעננה, גדרה, הרצליה, נתניה ועוד המון ישובים, אבל עד היום לא בירושלים. שם חיפשו שמות מהמקורות. למה לא לקרוא למגדלים החדשים למשל, "מגדלי עוזיהו", לפי הפסוק "וייבן עוזיהו מגדלים בירושלים, ויחזקם"? אבל הקבלן העדיף "סביונים", כי גם הוא מפחד שלא יהיו קונים למגדליו בשולי העיר, קרוב לבית לחם ומעדיף לזהות את מגדליו עם שמה של שכונה בטוחה ועשירה במרכז הארץ. אשליית מגדלי סביון עדיפים ממגדלי עוזיהו, דווקא בזמן הזה.
תחנה חמישית, "צומת הפחד" 
המשכתי לנסוע דרומה דרך כביש המנהרות לכיוון גוש עציון. כמעט כל המכוניות בכביש הזה, עם מספר צהוב ישראלי ולכן ההרגשה בטוחה יחסית. כשמגיעים לצומת גוש עציון, האבטחה כאן הדוקה ביותר. באמצע הכיכר, בארבע כנפות השמים, עומד לו חייל עם הנשק דרוך וכדור בקנה ובכל תחנת אוטובוס עוד שני חיילים. פניהם של החיילים מכוסים במסכה שחורה רק העיניים מבצבצות מבעד כיסוי הראש, מראה מפחיד. שאלתי, מדוע בחנוכה, הרי עדיין לא הגיע חג פורים?, אחד החיילים הסביר, שהם יחידה מובחרת ולכן אסור לזהות אותם. "אולי בכל זאת תסכים לסלפי איתי?" שאלתי ונעניתי בחיוב.
על שפת הכביש שני גלי אבנים שהורמו לזכר הנרצחים האחרונים בצומת. להם לא עזרה האבטחה הכבדה. על אף התזכורת המצמררת, הטרמפיסטים ממלאים את הצומת. מי ממשיך מכאן לחברון, מי ליישובי גוש עציון ומי לירושלים. יש להם מתכון להתגבר על הפחד - הם סומכים על תפילת הדרך.
בצומת גוש עציון נמצא גם סופרמרקט רמי לוי שהוצג בטלוויזיה שוב ושוב כדוגמא לאי שפוי ודו קיום, כשערבים ויהודים מסתובבים בין המדפים ללא חשש. נכנסתי וראיתי קונים מעטים, כולם חובשי כיפות והנשים עם כיסוי ראש. אודי, הפועל הערבי שמסדר בחוץ ארגזים, מספר שכבר שלושה חודשים הקונים הערבים מדירים את רגליהם מרמי לוי בגלל הפחד, "אפילו אני, שיש לי אישור עבודה קבוע ואני לבוש במדים של רמי לוי, נבדק 3 פעמים בדרך לעבודה וממנה. מבקשים ממני להרים את החולצה, לרוקן את הכיסים ולעמוד הרחק מהחייל כאשר רובה טעון מכון אלי".
תחנה שישית חברון, "פסגת הפחד"
בקטע הכביש מצומת הגוש דרומה לכיוון חברון, התנועה מידלדלת, רואים כמעט רק מכוניות עם מספר פלסטיני. עכשיו מתחיל הפחד באמת לחלחל, מה אם נהג המכונית הפלסטינית שבאה מולי יחליט להתנגש בי בכוונה? אני מרגיע את עצמי שהמחבל הפוטנציאלי הוא גם רציונאלי ולא ירצה לבזבז התנגשות חזיתית כדי להרוג רק נהג יהודי בודד ברכב. ומה עם זורקי בקבוקי התבערה והאבנים? בצדי הדרך לחברון רואים צעירים ערבים ונשים שחוזרים מעבודה בשדה. הלב מחסיר פעימה - אם תפגע בי אבן אני עלול לאבד שליטה ולהתהפך. ניסיתי להשתמש בשיטה המומלצת שפיתחו צוותי הצילום של הטלוויזיה בשטחים, להיצמד קרוב קרוב לאחוריה של מכונית פלשתינית בתקווה שזורקי האבנים יימנעו מלפגוע במכונית הפלסטינית ועד שיבחינו במספר הישראלי, אצליח להתרחק. ברדיו מבשרת אראלה ממפעל הפיס על עוד זוכה בהגרלה. אני כבר 30 שנה מנוי בפיס ואראלה עדין לא התקשרה אלי, הכול עניין של מזל. מה הסיכוי שאזכה לסיים את הנסיעה הספונטנית הזו בשלום? אני שואל את עצמי.
סוף סוף מגיעה הפניה לקריית ארבע, אותה אני חוצה במהירות וממשיך ישר בנסיעה למערת המכפלה. הפעם אני הרכב היחיד בכביש הצר העובר בין בתי הערבים. בכל פניה ניצבים חיילים דרוכים, בהעדר אזרחים יהודים שהפסיקו להלך ברגל מקרית ארבע, כדי להתפלל במערת המכפלה, החיילים הם המטרה המועדפת על הסכינאים, לכן שישה חיילים שומרים ביחד, ובעצם מגנים אחד על השני.
במערת המכפלה יושבים משועממים שוטרים בודדים של משמר הגבול. אין מבקרים בחגים כמו חנוכה. בחופשות מלימודים מגיעים לכאן אוטובוסים מכל רחבי הארץ, היום כלום. נכנסתי לבקר את ציון קברי אברהם, שרה ויעקב, הם מעולם לא נראו כל כך בודדים. אברהם בטח מתהפך בקברו כאשר הוא שומע מה בניו המוסלמים והיהודים מעוללים זה לזה.
המשכתי דרך הישוב היהודי לבית הדסה. ההרגשה מוזרה ומפחידה, הרחובות ריקים מאדם, לא יהודים ולא ערבים מעיזים להוציא את האף מהבית. ממול לכניסה לבית הדסה, רק 4 שעות קודם דקר צעיר ערבי חייל. בנה של חברת הכנסת לשעבר אורית סטרוק תפס את המחבל מאחור ונדקר ברגלו. קצין הביטחון שלף את אקדחו והרג את הצעיר הערבי שבא לנקום את דמו של בן דודו שנהרג יומיים קודם לא הרחק מכאן באירוע דומה. מתי תפסק השושלת המשפחתית הרצחנית?
הפצועים כבר בהדסה, גופת המחבל במכון הפתולוגי, הילדות המתגוררות בבית הדסה יושבות על הגדר ומפטפטות. החיים, אם אפשר לקרוא לכך חיים, חזרו למסלולם.
השמש עמדה לשקוע ונראה שהגיע הזמן להפסיק להתגרות בגורל, לכן ביציאה מקרית ארבע העליתי למכונית 3 חיילים מגבעתי שיצאו לחופשה של 4 ימים, אחרי 17 ימים של מתח נוראי בחברון. הם דווקא היו מבסוטים, יהיה מה לספר בבית. הפלוגה שלהם הרגה 3 מחבלים וגם לי יהיה מה לספר לקוראי "אבן שהם".