ארבע שנים למותו של מקס סלע

השבוע ימלאו ארבע שנים לטיול בדרום אמריקה הטיול ממנו מקס סלע לא שב.

פורסם בתאריך: 01/04/2019 15:27

העלייה לקברו ביום חמישי, ה-4/4 בשעה 17:30 בבית העלמין בחדיד. 
האזכרה תיערך בחוה"מ פסח, ה-23/4, בשעה 19:30 בבית הכנסת "זכור לאברהם" בשוהם.

בתמונה: מקס עם חברים שני משמאל

מקס סלע, תושב שוהם וחייל משוחרר בן 24, יצא לטיול תרמילאים בדרום אמריקה לפני ארבע שנים. בערב חג שני של פסח, קיבלו הוריו את הבשורה הקשה מכל, מקס נהרג בנפילה מאומגה בפרו. מוות כואב, מוות מיותר, מוות שהותיר אחריו חלל שלעולם לא יתמלא.

מקס סלע גדל בשוהם, הצעיר משלושת בניהם של חנן סלע, פעיל ציבור מוכר ביישוב ושושי סלע, עובדת מחלקת הרווחה במועצה. מוותיקי היישוב, משפחה אהובה וחברותית, ביתם פתוח לאירוח ושלושת בניהם מהווים מקור שמחה ואושר. מקס, הצעיר, הוא בבת עינו של חנן, קרוב להוריו, קרוב לאחיו, ילד של בית ומשפחה, ילד של אהבה.

מתוך הראיון  עם משפחתו לפני ארבע שנים 

שחף הבכור, בן 34, נשוי ואב בעצמו,  ודותן, בן 30, מתקשים להאמין ולהפנים שלא עוד יהיו שלישיה, לא עוד יהיו משפחה שלמה. "המילה שמלווה אותנו בהקשר של מקס היא, ילד. ילד של בית. כזה הוא היה, מאוד קרוב אלינו, מאוד קשור למשפחה".
דותן: "עבורי, מקס היה פשוט אדם טהור. לא היו בו ציניות וארס, שום רוע או שליליות. היה טוב לב וזה מה שאפיין אותו יותר מכל ".
בבית משפחת סלע יושבים עכשיו שבעה. רק לפני שבוע היו משפחה רגילה מהיישוב וכעת הם משפחה שכולה, כואבת את מותו הפתאומי של מקס שלהם. ההלם ניכר על פניהם ובקולם. שני הבנים חזקים ומודעים היטב לנעשה, הם מבינים ומקבלים את המציאות, אבל טרם השלימו עימה.
מקס היה בן 24, חייל משוחרר אחרי שירות קבע של שנתיים וחצי בהנדסה קרבית. דותן: "מקס התגייס לקורס טיס ואחרי שנה נפל מהקורס וביקש להגיע ליהלו"ם, סיירת הנדסה קרבית. בגלל שכבר שירת למעלה משנה בצבא, נאמר לו שהוא לא יוכל להתקבל ליחידה. אני עצמי בוגר הסיירת וניסיתי לעזור לו, אבל הכללים בצבא ברורים. מקס היה מוכן לחתום על עוד שנה וחצי קבע בסדיר ובלבד שיוכל להצטרף לסיירת. כזה הוא היה, עם מוטיבציה ונכונות לתת מעצמו. בסופו של דבר, הוא התגייס להנדסה קרבית ויצא לקורס קצינים ושירת שנתיים וחצי בקבע".
שחף: "הציעו לו תפקיד לוחם בחיל האוויר, אבל הוא העדיף להיות לוחם בהנדסה. הצבא התאים לו והוא התאים לצבא. מקס היה איש של מסגרות והתמיד ופרח בלימודים, בצופים ונהנה מאוד מהשירות הצבאי".
דותן: "מקס באמת איש של מסגרת, מאוד ממלכתי, התאימה לו הטקסיות של הצבא, לא היתה בו טיפה של ציניות כאשר הצדיע לדגל או כאשר תלה דגלים ביום העצמאות, הכל היה אמיתי, מהלב".
מקס הלך בדרכו של אחיו דותן כאשר בחר לשרת בהנדסה קרבית. ודותן ומקס הלכו בעקבות שחף, איש צבא קבע, שהתווה להם את הדרך. הקירבה בין האחרים היתה מוחשית והקשר תמיד היה קרוב וחם. "מעולם לא רבנו", אומר דותן, "לא יכול לזכור מריבה או כעס בינינו. במקסימום היינו מתגוששים על הרצפה כשאבא צועק עלינו ברקע ואנחנו צוחקים. הבית שלנו תמיד היה מלא בצחוק ושמחה".
שחף: "הבית שלנו היה תמיד בית שמח ומארח. אצלינו לא אוהבים להיות לבד ועד היום כאשר  אנחנו לא בבית בשבת, ההורים מזמינים אורחים או נוסעים להתארח. גם מקס לא אהב להיות לבד. בשבילו השבת היתה יום משפחתי ואם ההורים לא היו בבית, הוא היה מגיע אלי או אל דותן".
דותן: "ארוחת שישי תמיד היתה ערך עליון בביתנו. אין דבר כזה להפסיד את הארוחה, ההרכב מלא בפקודה!"
שחף: "עוד מהילדות אני זוכר איך היינו הולכים לפעולה בצופים ותמיד היינו לחוצים שהפעולה תתארך ולא נספיק להגיע לקידוש. אצלינו בבית לא היה מרד נעורים, הקשר עם ההורים תמיד היה חזק והתקשורת היתה קלה ופתוחה".
דותן: "מקס היה הצל של אבא, ממש כך. אבא היה הולך ומקס אחריו, הקשר ביניהם היה נדיר. כשסבא נפטר, מקס התחיל ללכת לבית הכנסת וחיזק את הקשר למסורת וגם ובעיקר עם אבא. יחד היו הולכים לתפילה, יחד נסעו לשוק ויחד טסו לאירלנד, פעמיים אפילו ונהנו מאוד".
שחף: "עבור מקס, טיול אידיאלי זה עם אבא והיעד המועדף היה אירלנד ואנגליה. גם את הטיול הזה אני מאמין שהתכוון לסיים שם".
מקס השתחרר מהצבא בסוף דצמבר. לטיול לדרום אמריקה יצא עם שני חברים משוהם, תומר ספורטה ומור גנץ וחבר מהצבא, מתן בן שמעון. את הטיול תכנן חודשים ארוכים, שנים למעשה:
דותן: "מור, שהשתחרר כבר לפני שנתיים, לא הסכים לצאת בלי מקס לטיול הגדול. הוא חיכה לו שנתיים וברגע שמקס השתחרר, הם יצאו". 
שלושה חודשים קסומים של טיול היו לחברים: ברזיל, ארגנטינה, צ'ילה ועד פרו הגיעו. התכנון היה לחזור לקראת יוני, אבל הגורל רצה אחרת.
חבר אחד חזר לפני חודש, עוד שניים חזרו בתחילת שבוע שעבר, כשהם מלווים את חברם הטוב מקס שהיה בארון המתים.
שחף: "מתן ומור חזרו בבוקר ההלוויה, יחד עם מקס. יש לנו סקרנות גדולה מאוד לדעת מה בדיוק היה שם ואיך זה קרה, אבל אנחנו יודעים שהם בשוק ואנחנו ניתן להם את הזמן כדי שהכל ישקע בתוכם והם יירגעו. לא ניתן לסקרנות שלנו לפגוע בהם".
דותן: "אנחנו מאוד מעריכים את מה שהם עשו בשבילנו, בשביל מקס. הם לא עזבו אותו אחרי שנפל, שמרו עליו מכל משמר וגם תיעדו את מה שקרה, אספו את החומר והיו איתנו בקשר קרוב כל הזמן".
התאונה אירעה בזמן שהחברים עשו אומגות בטבע הפראי של פרו. האומגות ארוכות מאוד ויש להן תחנות בדרך. מור היה הראשון, אחריו מקס ושלישי היה מתן. מתן ראה דמות נופלת לפניו, אך כמו אחרים, היה משוכנע שמדובר באחד מאנשי הצוות המקומיים. עדיין, מתן מיהר לסייע בחילוץ. הוא ירד במהירות, יחד עם מור ועוד כמה ישראלים והם עזרו בהעברת אלונקה אל מעבר הנהר, לצד שבו התרחשה הנפילה. רק כאשר מקס הועלה על האלונקה, הם זיהו אותו והבינו שהיה זה חברם שנפל. 
מתן בן שמעון: "הסיטואציה היתה נוראית. הרגע שבו הבנתי שזה מקס הכה אותי בתדהמה. לא האמנו. התחלנו לצעוק לו מעבר לנהר שהפריד בינינו. מקס היה מחוסר הכרה מרגע הנפילה, נסענו במהירות לבית החולים הכפרי שם הודיעו לנו שמקס אינו בחיים. התקשרתי הביתה ומור התקשר למשפחה שלו והמשפחות יצרו קשר עם השגריר והוא זה שהמשיך בטיפול. היינו במקום מאוד מרוחק ומזג האוויר היה קשה וגשום, היו הרבה פרוצדורות בדרך וציפינו ליחס עוזר ומסייע ממשרד הנציגות הישראלית בפרו והיה קשה גם איתם. 
אנחנו לא נחזור לשם בשלב הזה, אולי בעוד כמה שנים. גם אני וגם מור נשארים פה. אני מגיע כל יום למשפחה ובזמן הנכון אנחנו נדבר על הכל, בינתיים אני מנסה לחזק אותם ולהתחזק בעצמי. מור ואני הכרנו דרך מקס והפכנו לחברים קרובים, היה לי מאוד חשוב שהוא היה שם איתי. המחשבות על האירוע רודפות אותי, אני עדיין לא מצליח לחשוב על דברים אחרים". 
דותן: "יש לנו קונפליקט בין הרצון לשתף ולחלוק, לבין הצורך להתכנס בתוכנו. אנחנו עדיין בתחילת התהליך של האבלות ואני מניח שתהיינה עוד תחנות בדרך".
שחף: "להורים מאוד קשה. הם חזקים אבל הלב נשבר. לאבד ילד כל כך צעיר וכל כך חיוני זה אסון שאין לתאר. אנחנו עדיין לא יודעים איך ייראה העתיד שלנו כמשפחה, נצטרך ללמוד לחיות את החיים ללא מקס".
מה שחשוב לנו יותר מכל שיידעו על מקס הוא כמה שהיה טוב לב, צנוע ועדין נפש. אני מקווה שהוא ידע כמה הוא מוצלח, כי הוא אף פעם לא הראה את ההערכה העצמית שלו בצורה של גאווה".
"כל מה שאנחנו שומעים מחברים וממכרים עולה בקנה אחד עם הדברים שאנחנו יודעים עליו, על אחינו הצעיר", אומר דותן. "היתה בו אהבה והוא בכלל לא התבייש לבטא אותה. היה מתקשר ומשאיר לי הודעה, 'חג שמח וכשר!, אוהב אותך' ואחר כך מיד עוד הודעה, 'אוהב אותך אחי, עוד פעם'".
שחף: "חשוב לומר, בטח בנסיבות האלה, שמקס היה מאוד מאוד אחראי, מאוד שקול. לא השתולל, לא עשה שטויות ולא לקח סיכונים מיותרים אף פעם. זה בחור ששירת שירות ארוך, קצין בצבא, מאוד מחושב".
דותן: "מקס היה אחראי וסמכנו עליו מאוד. ידענו שהוא שומר על עצמו, במיוחד שומר על עצמו בשביל אבא, שהוא ידע שדואג לו. מקס שמר על קשר קרוב גם בזמן הטיול והיה מתקשר כל יום הביתה ואם לא היה זמין, אז הוא היה מודיע להורים, 'לא אהיה זמין למשך שלושה ימים'".
שחף: "במהלך ההספדים נאמר על מקס, שהיה קצין וג'נטלמן וזו אמירה שמתאימה לו בול. אין נחמה על מה שקרה לנו".
דותן: "אני מוצא נחמה בדברים שהחברים אומרים עליו, על האישיות שלו, על הנשמה הטובה שלו. זה מה שנשאר". 

מתוך כתבה שהתפרסמה בעיתון אבן שוהם.