סבא שלי, הגיבור שלי

יובל רובינשטיין משוהם, מספרת את סיפורו של סבה, יהושוע רובינשטיין ז"ל, שורד שואה, ומפרסמת כאן שיר, פרי עטו.

פורסם בתאריך: 20/04/2020 18:11

שמי יובל רובינשטיין, בת 22 משוהם, דור שלישי לניצולי שואה.
בתוך כל מרוץ החיים יש נקודה מיוחדת שעוצרת את הזמן מלכת עבור משפחתי ובטוחה שעבור רבים, והיא יום השואה.
יהושוע רובינשטיין, סבא שלי, הגיבור שלי, היה ניצול שואה. לפני ארבע שנים נפטר, אך השאיר אחריו משפחה גדולה ואוהבת שהבטיחה שתמשיך לזכור ולא תשכח לעולם.
סבי יהושוע רובינשטיין ז"ל נולד בשנת 1928 בעיר לודז' שבפולין, אח לשישה אחים, אם חורגת ואב שנפטר עוד בהיותו ילד צעיר.
ההישרדות של סבי החלה כבר בגיל ההתבגרות, שם לראשונה החל להיחשף לנושא המעבר לגטו-גטו לודג'. המעבר לגטו היה קשה מנשוא לסבי. משפחתו התפרקה, אחד מאחיו גויס לצבא הפולני ונהרג ואח נוסף התגייס לפרטיזנים ועד היום לא ידוע מה עלה בגורלו, בעוד שאחותו עבדה בבית החולים ובסוף כל משמרת הייתה מגניבה שאריות אוכל למשפחתם בכדי לבשל מרק דלוח, אחד ביום. סבי שהתמודד עם פטירת אביו ואם שחלתה במחלה קשה, נאלץ בנוסף להתמודד עם הגזרה לעלות עם אחיו הקטן לרכבת הראשונה שלקחה אותם למחנה הריכוז הראשון.
סבי ואחיו הקטן היו ביחד לאורך כל התקופה כשהם בני 14-16.5 שנים. ביחד הם עברו כ- 7 מחנות ריכוז כאשר הם שורדים ממחנה למחנה .
יחד עברו צעדת מוות בחורף קשה בו כמעט נפחו את נשמתם בשלג , אבל למזלם היה לידם אסיר ספרדי שהוכנס למחנה בגלל שהיה קומוניסט, והוא עזר להם ונשא על כתפיו את אבי ואת אחיו בצעדה בשלג ללא בגדים כמעט, עד למעבר למחנה האחר.
המחנה האחרון  המחנה האחרון היה באושוויץ. שם, בסופה של התקופה, מצא סבי את עצמו באפיסת כוחות. הוא נזרק למקום בו משליכים את גופות האנשים, הצליח להתעורר (חשבו שהוא מת) ולגרור את עצמו חזרה .

שקשוק גלגלי הרכבות  –

בקרונות משא לבהמות -
מובלים שלדי אדם, ללא תקוות-
אבות אימהות, בנית בנות 

מובלים לאושוויץ , לגיא צלמות -
תחושה של חרדה אפפתם-

מלווים בדרכם, בחיילי אס. אס –

מובלים רכבות יהודים אי שם.

הרכבות ממשיכות בדרכן יומם ולילה-

מגיעות בהמוני אדם, לגיא ההריגה-

נפתחות דלתות הקרונות מתגלית הזוועה –

חולים, נכים , ילדים , נזרקים החוצה.
במרץ רב ובלא רחמים-

מכים ביהודים בקתות רובים –

בועטים בילדים, בנשים ובזקנים-  

צריחות, ויללות מפי האומללים.

זעקות אימים , נשמעות שם , 

עת נפרדו בעל מאשתו , אח מאחותו 

בכי מר , נשמע מפי תינוקות בית רבן –

מעיני כולם , זולגות דמעות 

מביטים לשמים ותפילה בפיהם – 

אלי ! אלי ! ראה נא סבלנו ומכאובנו

רחם נא עלינו , הצילנו מידם 

הנאצים עומדים להשמידנו

ובתור ארוך , צעדו אימהות וטפם – 

בשקט , בשקט צועדים בעיניים בוהות – 

בכיים המר חונק גרונם –

מבלי לדעת , לאן פניהם מועדות.

חיילי האס . אס האיצו בהם – 

דרבנם בשוטים , ובקתות רובים – 

מהר למקלחת כשסבון ומגבת בידם –-
מניחים בגדיהם, במקומות המיועדים.

ערומים כביום הוולדם נדחסו לשם-

צמודים אחד אל משנהו, כתף אל כתך

מהברזים נפלטים גזים המרעילים אותם 

זעקות שבר נשמעות קורעי לב

דממה מוחלטת מסביב , השמיים בוכים 

פתאום לא נשמעות יותר זעקות-

נפתחות הדלתות של תאי הגזים 

ולנגד עינינו, מתגלים מעשי הזוועות.

מכאן מובלים הקורבנות לשערי המשרפות –

כאן נשרפות רבבות, ונשמתן עולות לשמים

נשמות טהורות צדיקים וצדקניות

על לא עוול בכפם עצם היותם יהודים.

תם ונשלם מלאכת הרצח, בדם קר

תם ונשם הטבח האכזר

כאן נחרץ דינם של היהודים

ע"י היטלר , הצורר הגדול בכל הזמנים

עלינו להתריע ולשנן לילדנו 

את הפשעים הנוראים שבצעו בעמנו 

לא נשכח מעשיהם של קלגסי הנאצים 

נזכור תזכיר לדורות הבאים.

ביום שחרור המחנה, כשהאמריקאים שהגיעו לאזור המחנות, הם אספו אותם והעבירו אותם לבתי חולים בסביבה.

לאחר פרק זמן הועלו על ספינת מעפילים ולבסוף בהגיעו לא"י הועבר לקיבוץ מזרע.
סבא עבד שנים בתעשייה הצבאית, פרש מוקדם וכל מעיינו היו נתונים בדאגה למשפחתנו.
הוא הקים עם סבתי, לילי רובינשטיין, משפחה לתפארת. שני ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים.

בנימה אישית אומר כי סבי לא הרבה לדבר על נוראות השואה והתמיד בהסתכלות פני עתיד, לעבר עתיד טוב יותר. סבא שלי הוא משכמו ומעלה, דמות להערצה אינסופית עבורי ועבור משפחתי, הגיבור שלי ושל משפחתנו.
אין ספק כי לאחר מותו נוצר חור במשפחתנו שקשה מאוד למלא, אך המעט שניתן לעשות הוא לשמר את המורשת שסבי העביר לנו. אני ומשפחתי דבקים בלזכור את הנורא ולא לשכוח לעולם.