הניצחון של שוש

לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה - סיפורה של שורדת השואה, שוש מיזן, תושבת שוהם

פורסם בתאריך: 27/01/2022 17:15

לציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה החל היום, אנו מביאים את סיפורה של שורדת שואה משוהם, שוש מיזן (81) נשואה, אם ל- 4 ילדים וסבתא ל- 11 נכדים ו- 4 נינים, תושבת היישוב מזה כ- 15 שנים, ומי שהעניקה למועדון החברתי של שורדי השואה בשוהם את שמו - "קפה ניצחון".

שוש נולדה בשנת 1940 ביוון, באי זקינטוס, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, לזוג הורים, ושלושה אחים (שתי אחיות ואח).

הקהילה היהודית בזקינטוס הייתה הקהילה היחידה ביוון שהצליחה לשרוד את השואה ללא פגע, ושוש מספרת את הסיפור הפנטסטי שהוביל לכך: "למרות שהייתי רק בת שלוש, זכור לי היטב הרעש שהשמיעו הנעליים של החיילים הגרמנים שצעדו ברחובות הכפר שלנו, אמא שלי ז"ל סיפרה שנהגתי לעמוד במרפסת ולשיר לחיילים שירי גנאי. בשנת 1943 מושל הכיבוש הגרמני פנה לראש העיר ולבישוף של הקהילה וביקש מהם להסגיר לידו את רשימות היהודים שגרים באי. היחסים בין היהודים לתושבי האי הנוצרים היו טובים מאוד, ראש העיר והבישוף סירבו להעביר את השמות ואף ניסו לשחד את הקצין הגרמני עם טבעת יהלום. כשהמושל הגרמני התעקשלקבל את שמות היהודים, הושיט לו הבישוף פיסת נייר שהכילה רק שני שמות. היו אלה שמותיהם של הבישוף ושל ראש העירייה. לימים הצליחו השניים להימלט מהאי.

בינתיים מחליטה משפחתה של שוש לברוח מהכפר, ובמשך שנה שלמה נעו ונדו בין הכפרים השונים כשאחיה הבכור של שוש נושא אותה על כתפיים.

כשהאיום הגרמני הוסר, בשנת 1946, הוחלט להבריח ארצה באונייה ("הנרייטה סאלד"), בני נוער יהודים מכל הכפרים ביוון וחברי קהילה מבוגרים. "אימי מספרת שהיא ואבי לא רצו לעזוב את יוון, אבל הסכימו שאחותי שגדולה ממני בשמונה שנים, תיסע.  אני, שהייתי מאוד קשורה אלייה, בכיתי נורא וסירבתי להיפרד ממנה.  לבסוף, אימי הסכימה שאצטרף לאחותי, כשאני רק בת חמש וחצי".

המסע לארץ לא היה פשוט. שוש הקטנה סבלה מזיהום בידה ועברה ניתוח על סיפון האונייה שעגנה במיוחד בלב ים, שם חיכו לרופא שהגיע בסירה מאי שם וניתח אותה כדי למנוע זיהום בדם.

בתום שבועיים של מסע מטלטל בים, הגיעה האונייה לחוף בחיפה, אבל הבריטים תקפו אותה ואת הנוסעים וסירבו לאפשר להם לרדת. "אני זוכרת שנלחמנו עם מה שיש: זרקנו קופסאות סרדינים וכל מה שהיה לנו ביד. גם בעלי לימים, היה על אונייה זו, בלי שהכרנו, כמובן.  הבריטים שהיו לא פחות גרועים מהגרמנים, זרקו עלינו מים רותחים מכל הצדדים ובסוף לא הייתה ברירה, נכנענו והם העלו את כולנו לאונייה שהפליגה לקפריסין, שם שהיתי עם אחותי במחנה במשך חצי שנה".

 גם כשהגיעה לארץ, לא הגיעה שוש הקטנה למנוחה ולנחלה, היא רוססה בחומר הדברה (די.די.טי.) שהיו נהוג לרסס בזמנו עולים שהגיעו ארצה, ונאלצה להיפרד מאחותה הגדולה, לאחר שבסוכנות היהודית הוחלט שאחותה אינה מסוגלת לגדלה, והועברה למוסד בירושלים -"נווה יעקב".

 לימים, מיכאל, בעלה של שוש, יליד קורפו יוון, שמרבית משפחתו נספתה בשואה, ביקר בעיר מגוריו עם שוש, נכדתם והנינה התינוקת. ליד בית הוריו הצטלמה כל החבורה. שוש מספרת בהתרגשות:

"המעמד הזה שבו אנו חוזרים עם ארבעה דורות למקום ממנו ברחנו, היה עבורנו ניצחון. תמונת הניצחון הזו עלתה לי בראש באירוע הפתיחה של מועדון שורדי השואה ולכן הצעתי את השם "קפה  ניצחון" שהתקבל בשמחה".